תביעת פיצויים בגין נפילה במדרגות אונייה

לפני בית המשפט תביעה לפיצויים בשל ניזקי גוף שנגרמו לתובעת (ילידת 9.6.67), כתוצאה מתאונת נפילה שאירעה ביום 24.11.13 בשעה 07:30 לערך, עת ירדה במדריגות בבית המשותף (להלן: "הבית המשותף" או "הבנין"), בו היא מתגוררת, ברחוב טשרניחובסקי 41 חיפה (להלן: "התאונה").

הגם שחלק מהפיסקה הבאה מתייחסת לאחריות מעביד, היא יפה גם לאחריות נתבעים אחרים: בע"א 8263/98 צים נ' שמואל בן מויאל פ"ד נה(3), 666 נדון עניינו של טבח באנייה שבבעלות צים שהחליק בעת הירידה במדריגות האנייה.

...

אני קובע כי לא הוכח שהנתבעות התרשלו והפרו חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע ובהתאם אין הם חבות לפצותו על נזקיו.

אין מקום להטיל אשם לגרימת התאונה על מי מהנתבעים ועל כן דין התביעה להידחות.

תוצאה אני מורה על דחיית התביעה, ללא צו להוצאות.

עניינה בטענת התובע כי הוא זכאי לפצוי בגין כאב וסבל ובגין עוגמת הנפש שנגרמו לו בשל נפילתו במדריגות אונייה במהלך חופשת שייט משפחתית.

אפרט: בסעיף 11 לכתב התביעה טען מר זילכה כי המדרגה בה מעד ניבנתה בנגוד לתקן (ת"י 1918 – נספח ג' לתצהירו) ובנגוד לתקנות התיכנון והבנייה (תקנה 3.2.2.5(ג)), שכן על פי התקן והתקנות אין לבנות מדרגות שגובהן עולה על 17.5 ס"מ. לעומתו, מנו ספנות טענה בהגנתה, כי התקן אליו מפנה מר זילכה ותקנות התיכנון והבנייה אינם חלים על אוניות, אלא על מבנים קרקעיים בלבד וכי התקן החל על אוניות הוא תקן בניית אוניות של ארגון הספנות העולמי IMO, לפיו אסור שגובה מדרגה יעלה על 23 ס"מ (נספח ח' לתצהירה).

...

בנסיבות אלו הימנעותה מלהביא ראיה זו פועלת לחובתה ואני קובע כי גובה המדרגה הוא 22.5 ס"מ. עם זאת, הגם שאני מקבל את טענת מר זילכה לעניין גובה המדרגה, משלא הוכיח כי התקן החל על אוניות אוסר בניית מדרגה בגובה זה, אני קובע כי מר זילכה לא הוכיח שמנו ספנות התרשלה בבניית המדרגה או כי הפרה חובה חקוקה (הגם שטענות אלו לא נטענו בכתב התביעה) וממילא דין תביעתו להידחות.

לאור כל האמור, משלא הוכח שמנו ספנות הפרה את חובת הזהירות ומשדחיתי גרסתו של מר זילכה בדבר נסיבות נפילתו ובדבר קיומו של קשר סיבתי בין גובה המדרגה לנפילה זו, דין התביעה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור משקבעתי כי מר זילכה לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי מנו ספנות התרשלה, משלא הוכיח כי המדרגה נבנתה בניגוד לתקן מחייב ומשקבעתי כי לא נמצא קשר סיבתי בין נפילתו של מר זילכה לגובהה של המדרגה – דין התביעה להידחות.

לפיכך התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

בעיניין צים (ע"א 8263/98 צים נ' שמואל בן מויאל, פ"ד נה (3) 666 (2001)), נדון עניינו של טבח באנייה שבבעלות צים שהחליק בעת הירידה במדריגות האנייה.

על רקע פסיקה זו, יש לבחון אם למעסיק ישנה חבות בגין נפילה בעת עליה על כיסא של מורה במהלך עבודתו.

הנתבעות הפנו לשורה של פסקי דין, בהם נדחו תביעות במקרים דומים: בעיניין בן ברוש (ע"א (מח' חי') 3041/04 שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל-משרד החינוך (05.03.2006)‏‏), מדובר היה במורה שטיפסה על כיסא כדי להגיע לארון בחדר המורים, הכיסא היתהפך, היא נפלה ונגרם לה שבר בחוליה.

יתרה מכך, עצם העובדה שלאחר התאונה המשיך התובע לעבוד באותה עבודה ובאותו שכר תקופה משמעותית של שלוש שנים וחצי - מלמדת על פניה, כי פרישתו של התובע מן העבודה לא נגרמה בעטיה של הפגיעה ברגל, אלא ממכלול של נסיבות, ובעיקרן הוא כי באותו שלב יכול היה לפרוש בפרישה מוקדמת מבלי שיגרעו הפיצויים שלו.

...

בנסיבות אלה, נראה לי נכון לאשר בגין עזרה והוצאות לעבר ולעתיד סכום כולל של 18,000 ₪ נוספים.

במכלול הנסיבות, לנוכח הנכות המינורית של כ 10% שנגרמה לתובע, כאשר מביאים בחשבון את גילו המבוגר יחסית ואת תיאור המגבלות מהן הוא סובל, נראה לי נכון לפסוק בגין נזק שאיננו נזק ממון סכום של 33,000 ₪ ליום התאונה, אשר עומדים נכון להיום על כ- 35,000 ₪.

סיכומו של דבר בס"ה עומד גובה הפיצוי על סך של 182,000 ₪.

לפניי תביעה קטנה שענייינה ליקויים שנפלו לטענת התובעת בחופשה אותה הזמינה אצל הנתבעת.

לאור כל אלו ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת להשיב לידיה את מלוא התמורה ששילמה וכן פיצוי בגין עוגמת נפש בשיעור של 5,000 דולר, ובסה"כ העמידה התובעת את תביעתה על סך של 30,000 ₪.

זאת ועוד, בכל הנוגע לאירועי אסטוניה התובעת מסרה בעדותה גרסה מבולבלת ובלתי סדורה והתרשמתי מעדותה כי בחלק מן הארועים בחרה מיוזמתה שלא להתהלך ביחד עם הקבוצה בשל החמרה שחלה במצבה הבריאותי, וכי אף חברתה הסובלת מנכות בחרה בחלק מן הסיורים לא לקחת חלק כלל ולהשאר על סיפון הספינה בה הפליגו, ולא שוכנעתי כי יש בדברים אלו כדי ללמד על מחדלים של הנתבעת.

אציין כי בכל הנוגע להישארותה של התובעת בגן הצבורי שלצד הארמון באסטוניה התרשמתי כי לתובעת ניתנה זכות בחירה בין כניסה לארמון על אף המדריגות שבכניסתו לבין המתנה על ספסל בגן הצבורי וזו בחרה להשאר בגן.

...

ובמצב דברים זה אני מקבלת את גרסת התובעת לפיה לא ניתנו לה הסברים במקום בזמן אמת בנוגע לסיבה בגינה לא הוכנסה אל תוך חדרי המוזיאון ואף בנוגע לכך שכאשר פנתה אל המדריך הישראלי לברר טלפונית היכן הקבוצה נאמר לה כי הקבוצה עתידה לסיים בקרוב את הביקור במוזיאון ואז יתפנה אליה.

הואיל וכאמור קיבלה התובעת את מלוא התמורה בגין הטיסות, ההפלגה, הלינה, האוכל ואף זכתה להנות מחלקת מן הסיורים הכלולים בחבילת הנופש שהזמינה, והואיל וכאמור לא שוכנעתי כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי הובעת בגין חלק מהסיורים שמהם לשיטתה נהנתה פחות, ובשים לב למעמדו ומשמעותו של מוזיאון הרמיטאז' בתכנית הטיול ולעוגמת הנפש שהיתה מנת חלקה של התובעת כתוצאה מהתנהלות מדריך הנתבעת – אני רואה לנכון לחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בגין עוגמת הנפש הנובעת מאופן ההתנהלות בסיור זה בסך של 1,500 ₪ בלבד.

נוכח התוצאה, ובשים לב לפער שבין עוגמת הנפש ששוכנעתי שנגרמה לתובעת בנסובת העניין אל מול סכום התביעה כאן – מצאתי כי יש לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו.

תמצית טיעוני הנתבעות בכתב ההגנה ובסיכומיהן היא, כי בית משפט זה אינו הפורום הנאות לבירור התובענה; הנתבעת לא התרשלה כלפי התובעת; אין לקבל את עדות התובעת כמהימנה לעניין נסיבות קרות הארוע, בהיותה עדות יחידה של בעלת דין; הטענה לפיה הנתבעת התרשלה בבחירת ספק השרות באה בגדר הרחבת חזית אסורה; ספק השרות הוא גורם מקצועי והנתבעת פעלה כמתווכת בלבד, הנעדרת כל השפעה על אופן פועלו.

אותה הלכה נגעה במשמעויות הרלבנטיות העולות ממאפייניו הייחודיים של חוק פיצוי לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975.

מדרגות מובילות אליו מרצפת הירכתיים, עליה מצויים ספסלי הישיבה.

עוד נטען, כי לא נאמרה ע"י המדריכה כל אמירה למשיטים, שיש בה כדי להדגיש בפניהם את חשיבות הוראות הבטיחות, וכי חגורות הצלה לא חולקו למטיילים, שאם לא כן, סביר כי היה בכך כדי להפחית מנזקיה בשל נפילתה.

בהתאם לאותם רציונלים, לא מצאתי כי נדרשה נוכחות מדריך בכל סירה; כי נפל פגם בכך שהמדריכה לא קיבלה הנחיות מן הנתבעת באשר לאופן בו יש לטפל בפצוע, או בכך שהיא אינה בעלת ידע לטפל בו. אכן טוב כי כל מדריך טיולים, ככל אדם, ידע גם "לטפל בפצוע" (- מינוח רחב ועמום כשלעצמו), אך אין עסקינן באידיליה ולכל דרישה מעין זו משמעות ומחירים כלכליים ואחרים.

...

לאור כל האמור, אין בידי לקבוע כי נפל פגם כלשהו בהתקשרות הנתבעת עם ספק השירות.

טענה בדבר קיום יחסי שולחת-שלוחה באשר לטענה בדבר קיום יחסי שליחות בין הנתבעת לספק השירות- בהינתן האמור לעיל, גם דין טענה זו להידחות, בהעדר כל ביסוס.

סיכום אשר על כן ולאור כל שפורט לעיל, התביעה נדחית בזה.