תביעת פיצויים בגין נזקים שנגרמו מאש ברכב שחנה בסמיכות

תמצית העובדות האם הנתבעים חייבים בפצוי התובע בגין נזקים שנגרמו מאש שפרצה ברכבו של הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), והתפשטה לרכבו של התובע, שחנה בסמיכות אליו? זו השאלה שבה עוסקת תובענה זו. התובע טען כי יש לחייב את הנתבעים בפצוי בגין הנזק שניגרם לרכבו, מאחר שהאש פרצה ברכב הנתבע, אשר חנה בקרבה חריגה לרכב התובע.

...

שוכנעתי כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי לא התרשל, וזאבגין אלה: הנתבע לטענתו – שלא נסתרה – טיפל ברכב באופן קבוע וסדיר במוסך מורשה.

סוף דבר התביעה נדחית.

למרות דחיית התביעה, אני סבורה שהתביעה הוגשה על ידי התובע בתום לב ולפיכך, לפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות.

הנזקים נגרמו – כך לטענת התובעת – בעטיה של שריפה, שפרצה ברכב אחר, אשר חנה בסמוך לרכב התובעת, והתפשטה לעברו של רכב התובעת.

ביום 7.4.16 בסביבות השעה 1:00 בלילה, פרצה אש ברכב הנתבעת, אשר חנה באותה עת בחניה הסמוכה לבניין מספר 13 ברחוב בן עמי בקרית אתא.

לטענת הנתבעת, האש שפרצה ברכב הנתבעת נגרמה כתוצאה מהצתה בלתי צפויה, ולפיכך אין הנתבעת אחראית לפצוי התובעת בגין נזקיה בעטיה של השריפה.

ביחס להוראות סעיף 39 לפקודה נקבע בע"א 4473/93, יער זאב בע"מ נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ(1) 866, 870 (להלן – עניין יער זאב): "סעיף 39 לשגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית. מעביר למחזיק הנכס שממנו יצאה האש את נטל ההוכחה להראות שלא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה. מלשון הסעיף עולה, כי המחזיק יוכל לעמוד בנטל שהוטל עליו רק אם יראה כי נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו, תהיה סיבת האש אשר תהיה". עוד נקבע בהקשר זה בע"א (ת"א) 64146-05-17, גז נ' עשור ואח', ניתן ביום 5.11.18, סעיף 62 לפסק הדין: "... הנטל המועבר על שכם הנתבע מכוח סעיף 39 לפקודת הנזיקין הוא קשה מאד, ובלשונו של כבוד השופט לנדוי 'זוהי חובת הוכחה כבדה' ... כמו כן, יש לציין כי ככל שידועה סיבת האש, הרי שעל הנתבע החובה לשכנע את בית המשפט שעובדות אלו אינן מגלות רשלנות מצידו, אולם ככל שלא ברור מקור האש, הרי שעל הנתבע להוכיח כי נקט אמצעי זהירות כאלה, עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו ..." בהתאם להוראות סעיף 39 לפקודה, ומשמדובר בתביעה בגין נזק, אשר נגרם כתוצאה מאש, שיצאה מרכב הנתבעת, על הנתבעת מוטלת "חובת הוכחה כבדה", להוכיח כי המבוטחת שלה לא התרשלה.

...

העולה מן הדברים, כי לא הוכח שאכן התרחשה הצתה, וזאת בהעדר כל ראיה מספקת להוכחת טענה זו. משנדחתה הטענה בדבר הצתה, ולא הובאה כל ראיה אחרת להעדר רשלנות מצידה של הנתבעת ומי שהיתה מבוטחת הנתבעת, דין התביעה להתקבל.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 7,597 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 2.4.17, ועד התשלום המלא בפועל.

האם הנתבעים חייבים בפצוי התובע בגין נזקים שנגרמו לרכבו מאש שפרצה ברכב הנתבע 1, והתפשטה לרכבו שחנה בסמוך אליו? זו השאלה שבפניי.

האם חלה האחריות על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו אלו? סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." על פי סעיף 39 הנ"ל קמה החזקה לפיה בעל המיטלטלין אחראי לנזקים שגרמה אש שיצאה ממטלטליו.

עד הסביר, כי אינדיקאציה נוספת לכך שלא היה בזירה חומר מאיץ, מצא בכך שברכב שחנה סמוך לרכב הנתבע, לא נימצאו סימני פיח (עמ' 4 ש' 28-29 לפרוטוקול), והשריפה פרצה בצמה הצמודה למצבר בעקבות כשל חשמלי (עמ' 5 ש' 5-33 לפרוטוקול), מה שמסביר את מיקום הנזק בצידו השמאלי של הרכב בסמוך לגלגל השמאלי – שם ממוקם המצבר בתוך תא המטען (עמ' 6 ש' 13-14 לפרוטוקול).

...

לאור האמור, אני מקבלת את חוות דעת מומחה שירותי הכבאות וקובעת כי הוכח בפני במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט האזרחי, כי הנזק נגרם לרכב הנתבע כתוצאה מהתלקחות אש בעקבות כשל חשמלי ברכב הנתבע, שהתפשטה לרכב התובע וגרמה לנזקיו הנטענים.

משנמנעו הנתבעים מהגשת ראיה כלשהי, אין בידי לקבוע כי עמדו בנטל המוטל עליהם על פי סעיף 39 לפקודה, להוכיח היעדרה של התרשלות, ולפיכך דין התביעה נגדם להתקבל.

סוף דבר, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסכום כולל של 7,524 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

לפניי תביעה כספית ע"ס 10,473 ₪ שעניינה ניזקי רכוש שנגרמו לרכב התובע עקב שריפתו מאש שפרצה ברכב הנתבע שחנה סמוך אליו.

משכך, ניתן לקבוע כי הנתבע 1 לא היה מודע לסכנה שיעשה ניסיון לפגוע ברכושו, ולכן אין לראות בחניית רכבו בסמוך לרכב התובע משום חריגה מנורמת זהירות סבירה וממילא אין בה התרשלות המקימה עילה לפצוי לפי הפקודה.

...

התוצאה היא, על כן, שבנסיבות המקרה, משהוברר כי לא היה יסוד לחשש להצתה, וזו לא היתה צפויה, לא הוטלה על המערערת חובה לנקוט אמצעים מיוחדים למניעתה".

סיכומם של דברים - מכל האמור לעיל, מסקנתי היא כי הנתבעים הצליחו להרים את הנטל הקבוע בסעיף 39 לפקודה ולהוכיח כי ההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי ולכן לא נדרשו לנקוט באמצעים למניעתו.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, אני דוחה את התביעה.

לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לתובע, יליד 1993, במהלך עבודתו.

הנתבע 1, כפי שנימסר על ידי התובע במהלך עדותו, הלך לעולמו ועל כן גירסתו לארוע לא נשמעה במסגרת הליך זה. טענות הצדדים בכתב התביעה טען התובע כי בתאריך 27.9.11 בשעות הצהריים שעה שנסע ברכב נהוג בידי הנתבע ברחוב לוחמי הגטאות בנהריה, הבחינו "לפתע במהלך הנסיעה בעשן יוצא ממכסה המנוע. הנתבע 1 עצר את הרכב והתובע ניגש למכסה המנוע ולאחר שפתח את מכסה המנוע יצאה להבה חזקה שגרמה לכווית התובע..." (ראו סעיף 4 לכתב התביעה).

ביום הארוע התבקש על ידי אמו, המשמשת כמזכירה במוסך, לגשת "לחמודי להכנה", כלומר להצטרף אל הנתבע לנסיעה לצורך שנוע רכב חונה ממגרש המכוניות "לובינסקי טרייד" (להלן: "לובינסקי") אל המוסך לצורך תקונו כחלק מהכנה למכירה.

הוגשו על ידי הצדדים מסמכים שונים שנערכו בעקבות התאונה, מהם עולה כדלקמן: בסיכום אישפוז נושא תאריך 4.10.11 (ראו נ/5) נכתב כך: "תוך כדי עבודתו נכווה מאש גלויה". ובעמוד השני של מיסמך סיכום האישפוז נכתב כך: "לפני כשעה נכווה מאש פתוחה שרף עשבים במקום העבודה..." הארוע סווג על ידי בית החולים כ"תאונת עבודה" ולא כ"תאונת דרכים".

מר מרזוק נישאל בעדותו האם הוא שוחח עם מי מהצדדים עובר לדיון והשיב כי התובע היתקשר סמוך למועד הדיון לברר האם הוא מגיע לדיון ולא מעבר לכך (ראו בעמ' 15 ש' 20-21).

...

זאת המסקנה המתבקשת מעיון בחוק ובפסיקה ובעניין זה אפנה לדוגמא אשר נתן כב' הש' אור בע"א 3024/94 יונאי נ' אררט, חברה לביטוח בע"מ פ"ד נא(5) 208 ביחס לאותו אזרח שיעצור להושיט עזרה לנהג רכב אחר ואם ייפגע, יחול גם עליו החוק, בהיותו משתמש ברכב למטרות תחבורה (וראו גם בע"א 3956/97 חברת הביטוח הלאומית בע"מ נ' סולימאן, פ"ד נו(6) 821).

איני מקבלת את טענת התובע כי הנתבע לא יצא מן הרכב בשל כאב גב ממנו סבל – גם לא הובאה בעניין כל ראיה.

מכאן, גם בהיבט המשפטי, אין המדובר באירוע הנכנס לגדרו של חוק הפלת"ד. סיכום דין התביעה להידחות וכך אני מורה.