תביעת פיצויים בגין נזקים שנגרמו לנכס מסחרי עקב עבודות שיפוץ

כמו כן טוענים המבקשים, כי סכויי העירעור גבוהים, שכן טרם החלו בעבודות השפוץ, טרם נערך מיכרז; וטרם נמצא זוכה.

לבסוף טוענות המשיבות, כי אין כל היגיון שהן כמחזיקות נכסי ציבור תיאלצנה להגיש תביעות לפינוי מושכר על מנת לפנות שוכרים שונים מנכסים שונים.

עוד טוענות המשיבות, כי מדובר בנכס מסחרי ולפיכך, ככל שייגרם למבקשים נזק, הוא יהיה נזק כספי.

זאת, נוכח ההשלכות המיידיות והקשות מהם עשויים לסבול המפונים מביתם); רע"א 4218/16 גרבוע נ' רשות הפיתוח, [פורסם בנבו] פסקה ט' (‏21.6.2016) ("כאשר מדובר בנכס מסחרי, הנחת המוצא היא שפינויו אינו בלתי הפיך ומגלם נזק כספי, הניתן לפצוי ולפיכך אין הצדקה להענות לבקשת עיכוב הבצוע")).

...

בהתאם לאמור לעיל, על אף שפסקי הדין האמורים ניתנו עובר למועד כניסת התקנות לתוקף, הרי ברי, כי עקרונותיהם העומדים בבסיס החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, חלים על התקנות, ועל בית המשפט לבחון שיקולים אלה בבואו להיעתר או לדחות בקשה לעיכוב ביצוע.

לאור כל האמור ובאיזון הראוי בין הצדדים, מוחלט לדחות את הבקשה.

נוכח דחיית הבקשה, ישלמו המבקשים הוצאות המשיבות בגין בקשה זו, בסך של 2,000 ₪ (כולל מע"מ), וזאת עד יום 8.6.21.

התביעה דנן היא לפצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע לטענתו, כתוצאה מעבודות שפוץ שביצעה הנתבעת במבנה ברח' יוסף לוי 23 בקריית ביאליק (להלן: "הבניין").

הרקע לתביעה התובע הוא בעל זכויות חכירה בנכס מסחרי בקומת הקרקע של הבניין שם הוא הפעיל חנות בשם "מחסני Outlet עודפים" (להלן: "הנכס").

הנתבעת הכחישה את טענות התובע וטענה כי הנכס עמד שומם ועזוב עוד בטרם התחילה בעבודות וכי התובע שואף "לעשות מכה" בתביעת סרק בגין נזקים שלא נגרמו לו, ובכל מקרה לא נגרמו מפאת העבודות שביצעה.

...

אך אני מקבל את טענת הנתבעת שמשך הזמן שבו נגרם מטרד לתובע היה מצומצם ולא נמשך ליותר ממספר ימים.

כפי שהתובע עצמו טען בכתב התביעה (נספח יא' לכתב התביעה), הנתבעת שטפה את הרחבה ישר לאחר העבודות, ומקובלת עליי טענתו של אלירוי כי זריקת הפסולת (ולפיכך החסימה) התרחשה בשני סופי שבוע עוקבים (עמ' 19 לפרוטוקול בשורות 11-13).

בנסיבות המקרה דנן ולפנים משורת הדין, לא אפסוק הוצאות יחסיות לחובת התובע ולזכות הנתבעת, אך לצד הדברים אף אינני רואה מקום לפסיקת הוצאות מלאות לתובע בגין ההוצאות שהוציא עבור חוות דעת המומחה, אגרת המשפט ושכר טרחת באת-כוחו, ואני סבור כי על התובע לשאת במרבית הוצאותיו במקרה זה. סיכומו של דבר: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 45,000 ₪ כפיצוי על הנזק שנגרם לחנות בצירוף הנזק הבלתי ממוני, וזאת נכון להיום.

בגדרה של התביעה מבקשת התובעת לחייב את הנתבע ואת הנתבעת הערבה למילוי התחייבויותיו, בתשלום חוב דמי שכירות ודמי ניהול בתקופה בה החזיק הנתבע במושכר (בסך 30,263 ₪ בתוספת מע"מ כולל ריבית הפיגורים הקבועה בהסכם השכירות); תשלום דמי השכירות ודמי הניהול שהופחתו על פי התוספת (בסך 308,276 ₪ בתוספת מע"מ); תשלום כפל דמי שכירות מיום עזיבת הנתבע את המושכר עד לתום תקופת השכירות הקבועה בהסכם (בסך 570,234 ₪ בתוספת מע"מ); תשלום הפצוי המוסכם הקבוע בסעיף 15.5 להסכם השכירות בגין הפרותיו היסודיות של הנתבע (בסך 169,284 ₪ בתוספת מע"מ); בשיפוי התובעת על הסכומים שהתובעת שילמה במקום הנתבע לצורך שפוץ המתפרה (בסך 47,350 ₪ בצרוף מע"מ); וכן בכפל הפצוי הסטוטורי על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (בסך 100,000 ₪) - סה"כ 1,226,073 ₪ טענות הנתבעים והתובע שכנגד הנתבעים טוענים שהתובעת הציגה מצגי שוא בפני הנתבע עובר להתקשרותו בהסכם השכירות והפרה את התחייבויותיה למסירת מושכר תקין, וכי התובעת גרמה בהתנהלותה לנתבע להפסד הכנסות ופגיעה במוניטין, לנזקים והוצאות וכי חרף ההשקעות הרבות של הנתבע במושכר ועל אף שכוונתו הייתה להשאר במושכר תשע (9) שנים והדבר עוגן בהסכם השכירות, הוא נאלץ על מנת להקטין את נזקיו לעבור למושכר חלופי ולהשקיע בו כספים רבים לצורך התאמתו ועל התובעת לפצות את הנתבע בגין נזקיו.

הארוע מיום 8.8.2016 הנתבע טוען בתצהירו כי מי ביוב עלו מקוו הביוב המשותף של המרכז המסחרי דרך קופסת הבקורת במטבח המושכר, הציפו את ריצפת המושכר בגובה של 1-2 ס"מ וגרמו נזק רב לשמלות שעיצב, לציוד ולמושכר.

הנתבע עמד בנטל זה, שכן כבר נפסק כי "הנטל הכללי על נפגע להקטין את ניזקו חל גם על יחסי שכירות, וכאשר השוכר נוטש את המושכר ומסרב לשלם דמי שכירות, על המשכיר לתור אחר שוכר אחר" (ראו; ע"א 4893/14 זועבי נ' מדינת ישראל - משרד האוצר (פורסם בנבו, 3.3.2016 (פסקה 14), תוך ציטוט מספרו של פרופ' שלום לרנר, שכירות נכסים (1990)).

הפסיקה קובעת שלא ניתן לתבוע פיצוי בגין נזקים ממשיים ופצוי מוסכם בגין אותה הפרה ואותו ראש נזק, בהיותם כפל פיצוי (ראו; ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מו(1) 115 (1991); ע"א 4773/16 דלתון עבודות אלומיניום בע"מ נ' אלמוג (כ.ד.א.י) בע"מ (פורסם בנבו, 24.4.2018).

העובדה שהגב' ויינשטיין לא נחקרה על תצהירה בעיניין, אין בה לרפא חסר זה. בהתאם לכתב הויתור של הקבלן המבצע (נספח ח'2 לתצהירה של הגב' ויינשטיין) הסכים הקבלן לוותר על דרישותיו מהתובעת וחברות קשורות שלה בגין עבודות השפוץ כנגד תשלום סך של 20,000 ₪ כולל מע"מ (פחות ממחצית הסכום אותו התובעת התובעת).

...

סוף דבר מכל האמור, התביעה בת.א. 50933-03-18 מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 563,740 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (22.3.2018) ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה בת.א. 41840-09-18 נדחית על כל רכיביה.

הנתבעים ישלמו לתובעת את החלק היחסי של האגרה ששולמה בתביעה בת.א 50933-03-18 כיחס הסכום שפסקתי בתביעה זו לסכום התביעה (46%) וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך 40,000 ₪.

פתח דבר לפניי תביעה כספית שהגישה התובעת שבמרכזה דרישה לתשלום פיצויים בסך 319,180 ₪ בגין ניזקי נזילות מים שנגרמו לה, לטענתה, בנכס המצוי בקומת המרתף ברחוב לסקוב 2 פינת רחוב קרליבך 20 תל אביב (להלן: "הנכס").

הנתבעת 1 היא פיצרייה הידועה בשמה "פיצה פיליפ" או "פיצה פיאנו", והיא אשר פועלת בקומת הקרקע המסחרית של הבניין, מעל לקומת המרתף.

ביחס לפצוי בגין עבודות הייבוש מציינים הנתבעים, כי על מנת שהתובעת תהיה זכאית לפצוי בגין עבודות הייבוש, עליה להפעיל גורם שיבדוק את אחוזי הלחות במצע החול, ורק אם הלחות הייתה גבוהה מהתקן ניתן היה להצדיק את ביצוע הייבוש.

דיון והכרעה תחילה ייאמר, כי אין מחלוקת באשר לעובדה שאכן נגרם נזק למרתף, הנזק תוקן והנכס שופץ ושוקם במימון התובעת אשר נשאה בעלויות אלה.

...

לפיכך שמצאתי לנכון לפסוק סך של 7,000 ₪ בגין רכיב זה. באשר לדרישת הפיצוי בסך 40,000 ₪ בגין אובדן דמי השכירות, לא מצאתי מקום להיעתר לדרישה מאחר שלא הובאו בפני ראיות מספקות על מנת לקבוע שאכן מדובר בהפסד שנגרם לתובעת, על אחד כמה וכמה הפסד שמקורו בהתנהלות הנתבעת 1.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי, כך שהנתבעים ישלמו לתובעת סך של 27,700 ₪ בגין הנזק שנגרם לה. באשר לסוגיית הוצאות המשפט, בשים לתוצאות ההליך ולפער המשמעותי בין גובה הנזק שנתבע בכתב התביעה לבין הסכום הסופי שעל הנתבעים לשלם, אני רואה לנכון לפסוק הוצאות בסך 4,500 ₪ ברוח כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) תש"ס- 2000 (כ- 15% מהסכום).

סיכומו של דבר, הנתבעים ישלמו לתובעת סך כולל של 32,200 ₪ תוך 30 ימים ממועד מתן פסק הדין.

בד בבד, בין הנתבעת לבין בנה של התובעת היתנהל הליך גירושין בפני בית הדין הכנסייתי, במסגרתו ביום 7.8.2020 ניתן צו גירושין אשר תירגומו לעברית צורף כנספח 3 לתצהיר התובעת: "לכן על מנת לשים קץ לסכסוך הזוגי הזה, בית משפט דתי בערכאה ראשונה, למרבה הצער החליט לבטל את נישואיהם של נארו וכריסטין קאלידגיאן. עם זאת, בית המשפט גם מגביל כל אחד מהצדדים בכך שלא יוכל להתחתן מחדש עד ליום 31.8.23. מצד שני, ועל סמך המידע שיש לנו בתיק אצל הפטריארכיה, הנכס בו משתמשים בני הזוג כיום באופן לא חוקי כמגוריהם שייך לפטריארכיה, והוא מיועד לשימוש מסחרי ולא למגורים. כתוצאה מכך, בית משפט זה דוחה את בקשת המקלט לחזקת תושבות מצד כל אחד מהצדדים לאחר הגירושין." בחודש אוקטובר 2020 הגישה הנתבעת תביעה לבית המשפט לעינייני מישפחה כנגד בעלה לשעבר, נארו, במסגרתו תבעה מחצית משווי הנכסים אשר לטענתה נצברו במהלך תקופת הזוגיות (כתב התביעה בתמ"ש 15097-10-20 סומן מש/2, תביעה זו תכונה להלן "התביעה הרכושית").

מנגד, ובמענה לשאלה בחקירה הנגדית, אישרה הנתבעת שהיא הגישה תביעה לבית הדין לעבודה בגין הנכוי מהשכר (עמ' 42 ש' 21-25).

כאמור, הנתבעת לא הוכיחה שכל כספי ההלוואות שנטלה שמשו לצורך שפוץ הדירה, או שהיא זו שפרעה את ההלוואות במלואן, אולם אין לי ספק שלפחות חלק מכספי ההלוואות שמשו לצורך זה. במצב דברים זה, ובשים לב למערכת היחסים בין בני הזוג, ולעובדה שהם התפרנסו מהעסק שבבעלות נארו, בו עבדה גם הנתבעת, יש להגמיש את נטל הראיה המוטל עליה, ולפסוק פיצוי בדרך של אמדן.

התובעת ביקשה רשות לפיצול סעדים, על מנת שתהיה רשאית לתבוע דמי שימוש ופצוי בגין נזקים שנגרמו לדירה, כמו גם את חלקה של הנתבעת בתשלום החשבונות עבורה.

...

יחד עם זאת, שוכנעתי שלפחות חלק מהסכום הושקע בשיפוץ הדירה.

שקלתי את מכלול הראיות בתיק בנוגע להיקף השיפוץ, לדברים אחרים אשר להם אולי שימשו כספי ההלוואות, והגעתי למסקנה על דרך האמדן, שהשקעת הנתבעת בדירה שוות ערך לשימוש שעשתה בה לאחר שבוטלה הרשות, לחשבונות של הדירה ולנזקים שהותירה אחריה.

לפיכך, אני מורה לנתבעת לפנות הדירה, וזאת עד ליום 22.6.23.