תביעת פיצויים בגין נזקים לרכב עקב רשלנות משטרתית

זאת, לאחר שנקבע כי המשיב הצליח להוכיח תביעתו לפצוי בגין נזק שניגרם לרכבו, עקב תאונה אשר נגרמה כאשר המבקש 2 (להלן: המבקש) נהג בו. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 16.10.2020 נהג המבקש באיזור הדיונות באשדוד בטרקטורון אשר בבעלותו של המשיב.

המבקשים הכחישו כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו של המבקש, וטענו כי בנו של המשיב הוא זה אשר ביקש מהמבקש להחליפו בנסיעה משום שחש בעייפות, והמבקש הסכים באדיבות לעשות כך. בעיניין נהיגתו הרשלנית של המבקש, טענה המבקשת כי משום שמדובר היה בתאונה שהתרחשה בשטחים פתוחים, "בשטח אין חוקים", ולכן לא היה פסול בנהיגה של בנה.

עוד טענו המבקשים, כי לאחר הארוע הייתה "היתלהמות" שכללה גם איומים מצד בעל הרכב האחר לפנות למישטרה ולטעון לניזקי גוף (משתמע מהפרוטוקול שאחיו של אותו צד שלישי, שהיה ברכב, ניפצע בארוע).

כן טוענת המבקשת, כי בית המשפט לא היתייחס בהחלטתו לרשלנותו התורמת של המשיב, המתבטאת בכך שהתיר לבנו לנהוג ללא ביטוח ניזקי רכוש, ובכך שבנו הוא אשר ביקש מהמבקש לנהוג ברכב.

...

סופו של דבר – קבע בית המשפט שאין לקבל הטענה שכתבי ההתחייבות בטלים – והורה על המבקשים לשאת בנזק שנגרם בתאונה.

לפיכך הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

לא מצאתי כי נפלה בפסק דינו של בית משפט קמא שגיאה מסוג זה. סיכומו של דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד סיום ההליך האחר.

בפניי תביעה לפצוי התובעת בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכב שבבעלותה, בשל תאונה שארעה ביום 4.11.2020 (להלן: "התאונה").

עוד טענה מנורה, כי הארוע נגרם בשל רשלנותה, או חוסר זהירותה של הנהגת ברכב התובעת, והכחישה את הקשר בין הנזקים הנטענים לרכב התובעת לבין ארוע התאונה.

לטענת ב"כ מנורה, היא זימנה את הנתבע להעיד מספר פעמים, ואף הוצאו צוי הבאה, אך הוא לא התייצב ולא הובא על-ידי המישטרה.

...

משכך, אני מקבלת את טענות התובעת בכל הנוגע להיקף הנזק.

משכך, והיות ומנורה לא עמדה בנטל להוכיח את התקיימות החריג לפטור מחבוּת בדבר נהיגה ברכב ללא רישיון בתוקף, ולא עמדה בנטל להוכיח אי-שיתוף פעולה מצד המבוטח שיש בו כדי להצדיק את הפחתת חבותה, הרי שיש לקבל את התביעה כנגד מנורה במלואה.

ה – סוף דבר אשר על כן, אני מורה למנורה (הנתבעת 3) לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: דמי נזק בסכום כולל של 24,660 ₪ (סכום זה מורכב מסכום התביעה 23,335 ₪ (הכולל את שכר טרחת השמאי) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום); החזר אגרת בית המשפט; שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 4,300 ₪.

מונחת לפניי תביעה לפצוי כספי בשל נזקים שנגרמו לרכב התובע עקב היתנגשות עם רכב הנתבעות.

על פי המתואר בכתב התביעה, נפגע רכב התובע כתוצאה "מנהיגה רשלנית ובלתי זהירה" של הנתבעת 1.

על פי דו"ח בוחן תנועה ממשטרת ישראל שהגיע למקום, רכב התובע הוא אשר ניכנס בצד השמאלי של רכב התובעת והוגדר כ"רכב הפוגע", כאשר יחידת הבוחנים במישטרה הגיעה למסקנה כי "רכב השברולט ניכנס לצומת החל נסיעתו כאשר הצומת לא פנויה באור אדום צהוב וזהו עבירה העיקרית שגרמה לתאונה". מה גם, שמוקדי הנזק מתיישבים עם המסקנה כי התובע הוא הנהג הפוגע אשר התפרץ לנתיב נסיעתה של הנהגת.

...

בסופו של דבר, התובע הוא הוא אשר צריך להוכיח במאזן ההסתברותי הנדרש כי היא האחראית לגרימת נזקיו בשל התנהגותה או תרומה לכך.

אני סבורה כי גם לו היינו מייחסים לה 5%, אין בכך כדי להקים בנסיבות העניין אחריות.

מכל מקום, בדו"ח בוחנים מיום 15.12.21, צוין כי רכב התובע נסע באור אדום צהוב עת החל בכניסה לצומת ופגע ברכב הנתבעת שכבר היה בצומת אולם הובהר כי לא היה ניתן לקבוע באיזה צבע נכנס רכב הקיה לצומת צהוב או אדום או בסוף הירוק שכן לא רואים את הרמזור של הקיה אולם "רכב השרבלוט נכנס לצומת החל נסיעתו כאשר הצומת לא פנויה באור אדום צהוב וזו העבירה העיקרית שגרמה לתאונה". סיכומו של דבר, הכרעתי מתבססת על עדויות הנהגים, הגרסאות שהוגשו בשלבים שונים מתיק המשטרה וצפייה בסרטון שהוצג גם לתובע בדיון, עת עמדת גורמי אכיפת החוק אך מחזקת את מסקנתי העולה מראיות אחרות ולא מוכרעת על פיהם.

בנסיבות האמורות, משהתובע לא הוכיח כאמור במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי את תביעתו, התביעה נדחית.

לפניי תביעה לחיוב רשות מקומית בפצוי כספי בגין ניזקי כלי רכב עקב מפגע בכביש שתחת אחריותה.

לטענתו, הנתבעת אחראית לתחזוקת הכביש בו היתרחש הארוע, והיא התרשלה בכך שלא טיפלה בכתם השמן שהיה על הכביש, דבר שגרם לאופנוע להחליק במהלך נסיעתו, וכתוצאה מכך התובע איבד שליטה בו והאופנוע נפגע במספר מוקדים.

יובהר כי לאור צורך שעלה מחקירת עדי התובע בית המשפט איפשר לתובע, לאחר ששמע את היתנגדות ב"כ הנתבעת, להציג אישורים רפואיים הקשורים בארוע ואת האישור המשטרתי בגין הארוע (עמ' 7, שורות 22-19 לפרוטוקול).

...

אני סבור ברמת הסתברות גבוהה כי התובע לא הרכיב את אחותו על האופנוע.

לאור המסקנות אליהן הגעתי לעיל ומשברור כי דינה של התובענה להידחות, הרי שמתייתר הדיון במחלוקת בעניין הנזק והיקפו.

לפיכך, ישלם התובע לנתבעת את הסכומים הבאים: הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 2,000 ₪.

בפניי תביעה לפצוי התובע, בגין נזקים שנגרמו לרכבו (רכב מסוג שברולט, מ.ר. 35-975-75, להלן: "הרכב"), לאחר שנפל ענף עץ על רכבו ביום 9.11.2020.

כן צורף אישור בדבר הגשת תלונה שהגיש התובע במשטרת ישראל ביום 12.11.2020.

המלומד יהושע ויסמן עמד על עקרי ההסדר הסטאטוטורי החל על מחוברים במיצר: "ההסדר שבחוק המקרקעין לסוגיית המחוברים שבמיצר מהוה חריג לכלל היסודי שבדיני מקרקעין לפיו הבנוי על הקרקע הוא בבעלות בעל הקרקע. מחובר שבמיצר בנוי על שני נכסים שיש להם מיצר משותף, דהיינו על שני נכסים שבבעלות נפרדת, ואף על פי כן קובע החוק כי יראו את המחובר כנתון בבעלות משותפת. ... מניסוחו של החוק עולה כי ההנחה בדבר היות מחוברים שבמיצר בבעלות משותפת חלה כאשר המחובר מצוי על המיצר, הווה אומר כאשר המחובר מצוי הן על החלקה שמן העבר האחד של המיצר הן על החלקה שמן העבר השני של המיצר. המחוקק מבחין בין 'מחוברים שבמיצר' לבין 'מחוברים שבסמוך למיצר', כפי שעולה מהשוואת סעיף 49 לסעיפים 50 ו-51 לחוק המקרקעין, תשרכ"ט-1969. כאשר המחובר נמצא בסמוך לגבול שבין שתי חלקות אדמה, אך לא על הגבול עצמו, דהיינו, כאשר הוא מצוי כולו בחלקה אחת, בסמוך לגבול, ספק אם תחול עליו ההוראה שבסעיף 49 לחוק המקרקעין. במקרה זה יראו, כנראה, את המחובר כשייך לבעל הקרקע שעליה נמצא המחובר, כפי שעולה מסעיף 51 סיפא של החוק, ויחול אז סעיף 12 לחוק המקרקעין שלפיו הבעלות במחובר היא, בהכרח, לבעל הקרקע שבה מצוי המחובר, ואין הצדדים בני חורין להתנות על כך." (י' ויסמן, בעלות ושתוף, ע' 174-175) בעניינינו טען התובע כי העץ נטוע על מקרקעין שבבעלות העיריה, כי העיריה התרשלה בתחזוקתו, כי נגרם לו נזק – ולפיכך על העיריה לפצותו.

...

לעניין זה ראו דברי בית המשפט בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ''ד סא(3) 18 (2006), פסקאות 11-13 לפסק הדין: "יודגש, כי לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיה או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות, היינו, מקרה של 'ספק שקול' או 'תיקו ראייתי' (אליהו הרנון, דיני ראיות  חלק ראשון (1979) 188 (להלן: הרנון)). במקרה זה מכריע נטל השכנוע, כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (ע"א 7905/98 Aerocon C.C  נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397 (2001); ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 45-46 (2003)).

משלא עמד התובע בנטל השכנוע בכל הנוגע למיקום העץ יחסית לקו הגבול בין החלקות, דין תביעתו להידחות.

מורם מהאמור עד כה כי התביעה נדחית.