תביעת פיצויים בגין נזקי שריפה לחנות בבעלות דייר מוגן

בפניי תביעה כספית לפצוי התובעים בגין נזקים שנגרמו לחנות בה מחזיק התובע.

לעניין זה ראו גם פסק הדין בתא (י-ם) 7495/03 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' הכנסייה הארמנית (15.11.2010) "מסלול נוסף, מחוץ לעוולת הרשלנות, עליו מבקשות התובעת והמבוטחת לבסס את אחריותה של הנתבעת, הינו סעיף 68(א) לחוק הגנת הדייר. דא עקא, שגם מסלול זה חסום בפני התובעת כל עוד אין באפשרותה לתאר בצורה מוכחת ומפורטת את מקור הדליפות מבחינת מיקומו ומבחינת זהות חלקי הבניין אותם המקור משרת. בלעדי נתונים אלה לא עלה בידי התובעת להרים את נטל ההוכחה כי אין מדובר ב'תיקונים באותם חלקי הבית שהם בשימושו הייחודי של הדייר' וככאלה מוטלים על הדייר ולא על בעל הבית. יתר על כן, חובת התיקון המוטלת על בעל הבית בסעיף 68(א) – וגם אז, כאמור בסעיף 68(ד), במימון מחצה על מחצה שלו ושל הדייר – אינה מתייחסת אלא ל'בלאי טבעי, שבחלקו או ברובו הצטבר בדרך כלל משימושם של דיירים קודמים ואילו הבית היה ונשאר רכושו של בעל הבית ממנו הוא מפיק פירות' (ע"א 657/77 נתן נ' ורשבסקי, פ"ד לד(2) 35, 51), ולא לנזק שניגרם כתוצאה מהיתנהגות זדונית או רשלנית של הדייר או של צד שלישי (שם, שם; ת"א (תל-אביב) 980/83 אלבוים נ' אתרים, מיום 19.8.90). בכל מקרה, חובת התיקון מוגבלת, בלשונו של סעיף 68(א), ל'מפורט בתקנות באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת'. תקנות הגנת הדייר (החזקת הבית ותיקונים), תשל"א-1971, אינן מונות תיקונים של בעיות רטיבות, ואילו תיקון מערכות האינסטלציה הסניטרית המנוי בתקנות מתייחס לצנורות המים הראשיים – שבמקרה שלפנינו כלל לא הוכח כי דוקא הם נפגעו – במובחן מצנורות המשרתים דירה פלונית (ראו פרט ז(1) לתוספת לתקנות). אכן נפסק כי התיקונים המפורטים בתקנות "אינם כוללים חדירת רטיבות מדירה שמעל לדירה המושכרת בשכירות מוגנת' (ע"א (ירושלים) 242/90 עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נ' רמון, מיום 23.4.91)." לבסוף יוער כי הסעדים הנתבעים אינם תואמים את עילת התביעה.

רשלנות למרות שהתובע לא טען לעילה מכוח פקודת הנזיקין בכלל ו/או תחולת הוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין בפרט, אציין כי התביעה אינה מגלה עילה כנגד הנתבעות אף לפי פקודת הנזיקין, מכל אחד מהטעמים הבאים: מעדותו של מר ברוך תורג'מן עולה כי מקור השריפה היה בדירה אשר שימשה למעבדה רפואית והינה בבעלות פרטית ולא בבעלות הנתבעים (ע' 8, ש' 29-33).

...

אשר על כן, אני דוחה את טענת התובע כי הוא זכאי לפיצויים מכוח הוראות סעיף 68 לחוק הגנת הדייר.

סופו של דבר התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעות שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

עניינה של תביעה זו בדרישה לפיצויים שהגישו התובעים בגין נזק שניגרם כתוצאה מרשלנות הנתבעת והפרת חובה חקוקה על ידה מאחר שלא פעלה ליישומו של חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, תשנ"ו-1996 (להלן – החוק).

ככל שקיימת טענה בגין היתנהלות הנתבעת לגבי התקנות השונות ויישומן, מדובר בטענה בעלת אופי של תקיפה מנהלית ועליהם לפנות בעתירה מנהלית לבית המשפט המוסמך ולא בתביעה נזיקית למותב זה. אילו היו בוחרים בקבורה אזרחית ולא בשריפת הגופה הייתה אפשרות לקבורה אזרחית במימון המדינה באחד מבתי העלמין המאפשרים זאת.

רצון המנוחה בדבר שריפת גופתה לטענת התובעים בכתב התביעה, בהיותה בחיים, המנוחה ציינה מספר פעמים בפניהם ובפני עובדות הדיור המוגן שאינה מעוניינת להיקבר קבורה דתית, שהרי תפיסת עולמה הייתה חילונית (סעיף 1 בכתב התביעה).

...

ניתן היה להוסיף עוד על האמור לעיל, אך אני סבורה שדי באמור כדי להורות על קבלת התביעה באופן חלקי.

סוף דבר התביעה נדחית כדלקמן: התביעה להשבת עלות שריפת הגופה באמצעות חברת עלי שלכת, נדחית.

התביעה להשבת עלות הטמנת כד האפר מתקבלת, נדחית אף היא.

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך 5,000,000 ₪ בגין ניזקי גוף ורכוש שנגרמו לתובעים עקב שריפה שפרצה בבניין בו שוכנת דירת מגוריהם.

העובדות הצריכות לעניין התובעים, בני זוג, הם דיירים בשכירות מוגנת במבנה שייעודו מסחר ומגורים בפתח תקווה (להלן: "הבניין" או "המבנה").

בשנים 2008 ו-2009 הוגשו לבית משפט השלום בפתח תקווה 2 תביעות דיירים אחרים במבנה (משפ' לוי), בגין ארוע השריפה, האחת בגין ניזקי רכוש (ת"א 4533/08), והשנייה, בגין ניזקי גוף (ת"א 25076-09-09) (להלן: "התביעות האחרות").

חברת הביטוח פיצתה את הנתבעים 1-2 בגין הנזקים שנגרמו לחנות המחשבים, וכן פיצתה את משפ' לוי, שכנים בבניין שדירתם נזוקה ונגרמו להם ניזקי גוף, ועליה לפצות גם את התובעים.

סעיף 39 לפקודת הנזיקין, שכותרתו: "חובת הראיה ברשלנות לגבי אש", קובע כך: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה". בעניינינו, אין מחלוקת כי הנזק נגרם עקב אש, אך אין מיוחסת לאיש מהנתבעים הבערת האש או אחריות להבערת האש.

...

לפיכך דין התביעה נגד הנתבע 5 להידחות.

התביעה נגד הנתבעים 4-7 – נדחית.

חרף זאת, החלטתי להקל במידה ניכרת על התובעים וזאת בהתחשב בגילם, במצבם, לרבות בשל אירוע השריפה, ובנזקים שנגרמו להם עקב האירוע, ואסתפק בשל כך בהשתת הוצאות נמוכות פי כמה מההוצאות (הכוללות שכר טרחה והוצאות משפט) שהיה מקום להטילן אלמלא הנסיבות האישיות הנ"ל. בהתחשב בכלל האמור לעיל, אני מחייב את התובעים ביחד ולחוד לשלם לכל אחת מהנתבעות 4, 6 ו-7 הוצאות בסכום כולל 20,000 ₪, ולנתבע 5, שלא הגיש חוות דעת, הוצאות בסכום כולל של 10,000 ₪.

בנוסף עתרה להטלת מאסר מותנה ארוך ומרתיע ופצוי לנפגע העבירה שישקף את גובה הנזק והפגיעה בתחושת הבטחון והשקט הנפשי של קרבן העבירה.

על חומרת עבירת ההצתה ושיקולי הענישה בגינה נאמר בע"פ 2939/19 חלפון נ' מדינת ישראל: "בהצתה טמון נזק הרסני. אש המתפשטת באופן בלתי מבוקר זורה הרס, ומסכנת את האדם ואת החי, את הגוף ואת הרכוש. לא בכדי עמד בית משפט זה על חומרת עבירת ההצתה, ודומה כי אין צורך להכביר בכך מילים. עם זאת, טווח הענישה בגין הצתה אינו אחיד, ובקביעתו יש ליתן את הדעת, בין היתר, לתוצאות ההצתה, לפוטנציאל הסיכון הגלום בה, לתיכנון מוקדם ולעברו של המצית". נסיבות ביצוע העבירה מידת הפגיעה בערך המוגן משתנה בהתאם לנסיבות.

בע"פ 7887/12 שאול נ' מדינת ישראל בעקבות סיכסוך הנאשם השליך בקבוקי תבערה למגרש ונשרף ציוד רב. נקבע מיתחם עונש הולם שבין שנתיים לארבע שנות מאסר ועל הנאשם בעל עבר פלילי ורקע נפשי נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל.

כתוצאה מההצתה נפגעה תכולת המחסן ונגרמו פגיעות וסימני פיח במחסן, השריפה כובתה במהירות ולא נידרש פינוי של דיירי הבניין.

ת"פ 37073-10-22 מדינת ישראל נ' מוחמד מורה, הנאשם הורשע בעבירה של הצתת מחזור כשהאש התפשטה לשני פחים נוספים ולרכב שחנה בסמיכות למקום.

נסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה לקולה אני מביא בחשבון את: הודאתו של הנאשם בתחילת פרשת התביעה; החסכון בזמן שפוטי יקר; נסיבותיו האישיות כעולה מטיעוני ההגנה ותסקיר שירות המבחן; גילו הצעיר (יליד שנת 2003); ותקופת המעצר (שתנאיה קשים ממאסר) בה הנאשם היה נתון עד היום.

...

לאור כל האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: אני גוזר על הנאשם מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים.

אני גוזר על הנאשם עונש מאסר על תנאי לתקופה של 14 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו, עבירה של הצתה ויורשע בגינה.

אני גוזר על הנאשם עונש מאסר על תנאי לתקופה של 9 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסרו, עבירת אלימות מסוג פשע או עבירת רכוש מסוג פשע ויורשע בגינה.

לפני תביעת פינוי לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), ביחס לחנות הידועה כגוש 16504 חלקה 158 במיתחם שוק "אל-רום" בנצרת (להלן: "המושכר"), וכן לתשלום דמי שימוש בסך של 72,000 ₪, כמפורט להלן.

(1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו; (2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי; (3) המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או על ידי אחרים; (4) הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית; אולם שימוש במושכר ללא רשיון הדרוש לכך על פי דין אין בו, כשלעצמו, משום שימוש למטרה בלתי חוקית; (5) הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו; (6) הדייר השכיר את המושכר או חלק ממנו - להוציא השכרה למטרת ניהול של עסקי אירוח - והפיק מהשכרת המשנה ריווח בלתי הוגן בשים לב לדמי השכירות שהדייר משלם וליתר נסיבות הענין; (7) המושכר דרוש לבעל הבית לצורך עצמו, ובעל הבית הודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף; אולם אם היה המושכר בית עסק – (א) לא תהיה עילת פינוי אלא אם דרוש המושכר לבעל הבית לקיומו; (ב) רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם הוגשה התביעה במטרה להפיק על ידי הפינוי תועלת מן המוניטין שהדייר רכש לעצמו באותו מושכר, וההפסד במוניטין אלה לא ניתן לפצוי; (8) בעל הבית הוא המדינה או רשות מקומית, והמושכר דרוש לו לצורך צבורי חיוני, ובעל הבית הודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף; (9) בעל הבית הוא גוף צבורי שאישר אותו שר המשפטים לענין חוק זה והמושכר מיועד להשכרה למיעוטי אמצעים, והוא דרוש לבעל הבית למטרה זו, והתנאים שהביאו להשכרתו לדייר זה חדלו להתקיים, ובעל הבית הודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף; (10) בעל הבית רוצה להרוס את המושכר או את הבנין שבו נמצא המושכר כדי להקים במקומו בנין אחר, או לשנות את המושכר שינוי ניכר או לתקנו תיקון יסודי, וקיבל את רשיון הבניה הדרוש לכך, והודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף; (11) לגבי מושכר שהוא חצר או גינה של דירה או של בית עסק, או לגבי חלק מחצר או מגינה כאמור - המושכר דרוש לבעל הבית לצורך הקמת בנין או תוספת לבנין, ובעל הבית קיבל את רשיון הבניה הדרוש לכך, והודיע לדייר בכתב על נכונותו להעמיד לרשותו סידור חלוף.

ראו רע"א 3666/16 פלונית נ' חברת הירקון 278 בע"מ (5/9/17) (להלן: "עניין חברת הירקון"), בעמ' 6 : "באורח כללי, ניתן להתבונן על סעיף 131 לחוק הגנת הדייר כקובע שני סוגים של עילות פינוי, כל אחד מזוית היסתכלות משלו. את הסוג הראשון ניתן להגדיר כעילות הפרה על ידי הדייר – הפסקת תשלום, אי קיום תנאי מתנאי השכירות, גרימת נזק בזדון למושכר, שימוש בו למטרה לא חוקית, הטרדת השכנים או הרגזתם והשכרת המושכר על-ידי הדייר בתנאים מסויימים. כך ביחס לתת סעיפים (1) עד (6). הסוג השני, מיתמקד לא בדייר, אלא בבעל הבית. תת סעיפים 131(7), (10) ו-(11) מתארים מצב בו הדירה דרושה לבעל הבית לצרכים שונים; ותת סעיפים 131(8) ו-(9) מתייחסים למצב בו בעל הבית איננו הפרט. בתוך כך, תת-סעיף (8) עוסק במצב בו בעל הבית הוא המדינה או רשות מקומית, והמושכר נידרש לצורך צבורי חיוני; ותת-סעיף (9) מתייחס למצב בו בעל הבית הוא גוף צבורי שאושר על ידי שר המשפטים, כאשר המושכר מיועד להשכרה למיעוטי אמצעים." אי תשלום דמי שכירות - ס' 131 (1) לחוק ס' 131(1) לחוק הגנת הדייר קובע כי קמה עילת פינוי כאשר "הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". ס' 3 להסכם קובע כי דמי השכירות המוגנים החודשיים בגין המושכר יעמדו על סך של 250 ליר' לחודש, וכי הם ישולמו מראש בגין כל שלושה חודשים.

לאור השריפה שפרצה במושכר והתביעה שהוגשה לחברה המבטחת מצד הנתבעים, הזמינה המבטחת חוות דעת של חוקר שרפות לשם איתור המוקד/ הגורם לשריפה, אך לא נמצא ממצא חד משמעי בעיניין זה (ראו ס' 29 - 31 לתצהיר הנתבע 2; ס' 10 לפרק הדיון והחקירה בדוח וכן פרק המסקנות בדוח החוקר, נספח 12 לתצהיר הנתבע 2, בדגש על ס' 5 לפרק המסקנות, לעניין אי שלילת האפשרות להיתלקחות סוללה).

כך, הוצהר כי השפוץ התבצע בשני שלבים, ניקיון הנכס ותיקונו; וכי האיחור בשפוץ נבע מסירובה של חברת הביטוח לפצותו בגין הנזק ומהליכים משפטיים שהתקיימו בעיניין זה עד לקבלת פסק דין לזכותו; כי בין לבין היה המושכר סגור משך תקופות מסוימות בשל מגיפת הקורונה; וכי בשנת 2022 חזר לפעול כמחסן לאיחסון סחורות מיובאות מחו"ל. ראו בהרחבה עדות הנתבע 2 בעמ' 22 לפרוטוקול, שורות 14 ואילך.

...

ראו ע"א 10308/06 רבקה שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי (28/10/09), (להלן: "עניין שטוב"), בעמ' 5: "...להבהרת  גדר  המחלוקת ראוי לציין כבר עתה: חוק הגנת הדייר מבחין בין שני סוגים של דיירים מוגנים בדירה: האחד – דיירים מוגנים בעלי זכות מקורית, הם המכונים "דיירים מקוריים", והאחר - דיירים מוגנים בעלי זכות הנגזרת מן הזכות המקורית, הם המכונים "דיירים נגזרים". "הדיירים המקוריים" הם ככלל השוכרים החוזיים בתקופה שלאחר תום תקופת השכירות החוזית, וכן הדיירים הנכנסים לנכס במסגרת הסדר דמי מפתח; "הדיירים הנגזרים" הם אלה ההופכים לדיירים מוגנים מכוח סעיפים 26-20 לחוק, ולענייננו - סעיף 23 - הבאים מכוח דייר שנפטר; קטגוריה נוספת שאליה נדרש היא זו של "דיירות נדחית" העולה מסעיף 27 לחוק, ולענייננו לפי סעיף 27(2) "מקבילי" דייר נגזר, כפי שיבואר.

ראו והשוו עניין גדעון סבאח, ס' 57: "כך גם סבורים אנו כי צדק בית משפט קמא עת לא מצא לקבל את טענת המערער שכנגד לחיוב המערער בדמי שימוש ראויים בסך של 43,500 ₪ בגין חניה. מעבר לעובדה שבית משפט קמא סבר כי המערער השכיר את החניה בה עשה המערער שימוש למר הלון ובשל כך לא זכאי לקבל דמי שימוש בגין החניה גם מהמערער, המערער שכנגד לא הציג בפני בית משפט קמא ראיות לביסוס גובה דמי השימוש. מטעמים לא ברורים המערער שכנגד נמנע מלהגיש חוות דעת שמאית בדבר שווי דמי החניה. אין צורך להרבות מילים, שאין יסוד לטענת המערער שכגד בערעורו, לפיה היה על בית משפט קמא, להחיל את ידיעתו השיפוטית ולקבוע את דמי השימוש בגין מחדלו של המערער שכנגד מלהוכיח כדבעי את דמי השכירות." (ההדגשה אינה במקור) די להפנות בנקודה זו לעדות התובע בעמ' 15 לפרוטוקול, שורות 12-25: "ש: מה שכתוב בתצהיר שלך שבשנת 2011 חנא הגיע אליך ומסר לך כסף אתה לא זוכר את זה?

על אף כל האמור לעיל, משהנתבעים עצמם אישרו דבר זכאותם של התובעים לדמי שכירות בסך של 8,000 ₪ בגין השנים 2012-2019 (ס' 21-24 לתצהיר הנתבע 2, ס' 40 לסיכומי הנתבעים) - הרי שיש לחייבם בסכום זה. משהנתבע 2 מחזיק כיום במושכר באופן בלעדי, אני קובעת כי יש לחייבו בתשלום דמי השכירות המוגנים כאמור.

סוף דבר אשר על כן, דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד.