תביעת פיצויים בגין נזקי פיצוץ נגד חברת ביטוח

מגדל חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד אלסטר נעמי הכשרה חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד יניב כהן אליהו שמע ע"י ב"כ עוה"ד אלסטר נעמי פסק דין לפני תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו בעקבות תאונת דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי; "נזק גוף" –מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שיכלי לבות פגיעה בהתקן הדרוש לתיפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעץ ארוע תאונת הדרכים; "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד; חוק הפיצויים, מציג מספר חלופות להגדרת תאונת דרכים, כאשר החלופה העיקרית כאמור לעיל, מדברת על "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". בספרו של א. ריבלין "תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים" (מהדורה 5, 2020) בעמ' 208-206, (להלן: "ריבלין") נאמר כך: "הכניסה לרכב והירידה ממנו הם בגדר 'שימוש' לוואי הן על פי המבחן הייעודי שהוצע עוד בפרשת שולמן והן על פי הגישה התחבורתית שנתקבלה על ידי התיקון השמיני לחוק משנת 1990 . גישה זו האחרונה רואה בפעולות אלה חלק מן הסיכון הנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה. תיקון מס' 8 מנה מפורשות את הכניסה לרכב והירידה ממנו בגדר השמוש ברכב ובכך סטה מנוסח הצעת החוק שנמנעה מלכלול אותם בגדר השמוש ברכב.

כן טענו הנתבעים 1 ו-3, כי על אף שהאופנוע המעורב היה מבוטח בביטוח מקיף, על שם מעסיקו של הנתבע 3 בחברת כלל, שילמה הנתבעת 2, שהיא בעניינינו המבטחת של הרכב שבו נהג התובע גם בביטוח המקיף את הפצוי בגין ניזקי האופנוע (נספחים 4 ,9 ,10, 11 למוצגי הנתבעים 1 ו-3).

אוסיף גם, כי אף שהבוחן אישר בעדותו מחד, שאין ממצא של מגע בין האופנוע לבין הברזלים, מאידך, הוא העיד כי נגד רוכב האופנוע לא הוגש כתב אישום כי לא נימצאו ראיות להעמידו לדין מאחר והאפשרות שהגורם לתאונה בסבירות מאוד גדולה זה ברזלים שהיו על הכביש ורוכב אופנוע שנוסע בכביש מהיר ויש לו הפרעה כלשהיא בנסיעה, הסבירות שיאבד שליטה היא גבוהה מאד.

...

" (הדגשות שלי – א.פ.) נוכח כל האמור לעיל, אני סבור כי בנסיבות ענייננו לא מתקיימת הדרישה לפיה קיים קשר בין פעולת הטיפול ברכב לפעולת הנסיעה או המשך הנסיעה, זאת מאחר שהרמת המתלה מהכביש לא הייתה הכרחית להמשך הנסיעה, ובפרט שמדובר בהסרת מכשול מהדרך שלא היה חיוני להמשך הנסיעה של רכב התובע.

במכלול הנסיבות כאמור לעיל, אני קובע שהתובע לא היה משתמש ברכבו שבוטח על ידי הנתבעת 2 בעת התאונה, ומכאן שהחבות מוטלת על כתפי הנתבעים 1 ו-3, מבטחת הקטנוע בפוליסה לביטוח חובה ונהג הקטנוע.

בנוסף, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, תשלם הנתבעת 1 לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 25,000 ₪.

לאחר התאונה פנה התובע לחברת הביטוח הנתבעת, בתביעה לקבלת פיצוי בגין נזקיו.

לדבריו, אפילו תאמר כי תנאי הפוליסה חלים חרף כך, הרי שנוכח ההלכה שנקבעה ברע"א 9849/17 פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח (ניתן ביום 4.6.2019) (להלן: פרשת פיקאלי), ובשים לב לפער של כעשרה אחוזים בין המחיר ששילם לזה שהיה אמור לשלם לו רכש פוליסה שהייתה תקפה לכל נהג מעל גיל 30, הוא זכאי, לכל הפחות, לפצוי בגובה של כ-90% מגובה הנזק שניגרם לו. הנתבעת טוענת מנגד כי משעה שהתובע כלל לא טרח לקרוא את פרטי הפוליסה, הרי שעניין לנו באדם רשלן המנסה להחצין את הסיכון שיצר על חברת הביטוח.

בדומה לסעיף 7, אף סעיף 18 מסייג את הזכות לקבלת תגמולי ביטוח יחסיים במצב של החמרת סיכון בשני מקרים: האחד, כשהימנעות המבוטח ממתן הודעה לחברת הביטוח על אודות החמרת הסיכון נעשתה "בכוונת מירמה" (ס"ק (ג)(1)); השני, כש"מבטח סביר" לא היה נכון לבטח את המבוטח, אף כנגד ייקור הפרמיה, אילו ידע מראש על החמרת הסיכון (ס"ק (ג)(2)).

שנית, כמו בעיניין פיקאלי, אף הפוליסה בעניינינו מגדירה את סוג הסיכונים המכוסים ב"מקרה הביטוח" בעיקר על בסיס קטגוריות של מקרים ("אש, ברק, היתפוצצות, היתלקחות; היתנגשות מקרית, היתהפכות ותאונה מכל סוג שהוא; גניבה; ... שטפון סערה וסופה" וכיו"ב; ראו בארכיון הפוליסות שבאתר הנתבעת ב-https://www.migdal.co.il/car-insurance/support/policy-terms-archive) ולא על בסיס טיב הנהג הנוהג ברכב או זהותו.

...

לסיכום נקודה זו, הטעמים והרציונאלים שעמדו ביסוד דעת הרוב בפרשת פיקאלי, ואשר בעטיים סווג מקרה של חריגה ממגבלת גיל כמקרה של החמרת סיכון, ולא ככזה של יצירת סיכון חדש, יפים גם למקרה של חריגה ממגבלה הנוגעת לרשימת נהגים קונקרטית שרשאים לנהוג לפי תנאי הפוליסה, ומצדיקים התייחסות אל המקרה, בהתאם להלכת פיקאלי, כמקרה של החמרת סיכון.

לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו והאזנתי בקשב רב לטענות הצדדים, עמדתי היא כי לא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענת התובע, כי לא עמדה כוונת מרמה ביסוד בחירתו להיקשר בפוליסה שאינה מכסה כל נהג מעל לגיל 30.

למסקנה זו הגעתי לאחר שנתתי דעתי לאופיו החד פעמי של האירוע, ולכך שלפי הנטען הייתה זו הפעם היחידה שבה נהג אבי התובע ברכב – נתון שלא נסתר; לנסיבות המקרה המצביעות על מצב דברים ספונטני, מתגלגל וכזה הנובע מצורך דחוף שהתעורר – ולא ממהלך מתוכנן; וכן מהתרשמותי ממהימנות עדות התובע ועדות אביו, כי טעו בתום לב לחשוב כי הפוליסה חלה על כל נהג מעל לגיל 30.

עוד הוסכם, כי המשיבה משחררת את המבקשים מכל אחריות לנזק שייגרם בשל מעשיה או מחדליה או עקב ניהול העסקים וכי היא מתחייבת לבטח על חשבונה בחברת ביטוח מורשית את הנכס, תכולתו והשמוש בו בביטוח מקיף וצד שלישי הכולל ביטוח כל נזק אפשרי לשכנים, עוברי אורח, מבקרים ועובדים לטובת המבקשים ולשביעות רצונם.

הוסכם כי הביטוח יכסה כסוי מלא כנגד אש, היתפוצצות, שטפון סערה ועוד.

לסכוי ההליך – נטען כי המדובר בתביעה לפצוי בגין ניזקי שריפה שפרצה בלוח חשמל של הנכס בבעלות המבקשים.

נטען כי הסכם השכירות אינו משחרר את המבקשים מאחריות לנזקים שנגרמו עקב מעשה או מחדל מצידם ואינו מונע הגשת התביעה כנגדם בגין נזק כזה.

...

ברע"א 7496/15 אור בנמל בתל אביב הקטנה בע"מ נ' צפון הירקון תל אביב בע"מ (14.2.16) עמד כב' השופט י. עמית על תכלית סעיף 353א לחוק ועל הבדיקה שעל בית המשפט לערוך בעת שמגיעה לפתחו בקשה לחיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות לפי סעיף זה: "תכליתו העיקרית של חוק החברות הינה להפיג את החשש שמא נתבע שזכה בדין לא יוכל לגבות הוצאות מתובעת המסתתרת מאחורי ישות משפטית ערטילאית נטולת נכסים ... לאור תכלית זו, בבואו להחליט בבקשה לחייב תובעת בהפקדת ערובה על פי סעיף זה, בית המשפט עורך בדיקה תלת-שלבית: בשלב הראשון נבדק אם התובעת יכולה, מבחינה כלכלית, לעמוד בהוצאות שתפסקנה. בשלב זה, בית המשפט לוקח בחשבון את מצבה הכלכלי של התובעת, את סכום התביעה, מהות ההליך הצפוי (אורכו, מורכבותו, האם נדרשים מומחים או גילויים חריגים), שכר הטרחה הצפוי, וסיכויי התביעה. אם הגיע בית המשפט למסקנה כי לא עלה בידי החברה להוכיח שתוכל לעמוד בהוצאות הנתבע אם יזכה בדין, הדיון עובר לשלב השני, בו נבחן אם נסיבות העניין מצדיקות מתן פטור מחיוב בערובה. כידוע, במקרה של חברה, להבדיל מתובע אישי, הטלת ערובה הינה הכלל ולא החריג... בשלב השלישי, בית המשפט ייקבע את גובה הערובה ...בשלבים השני והשלישי על בית המשפט לאזן, בין היתר, בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הקניין של הנתבע. בקביעת הערובה, רשאי בית המשפט לקחת בחשבון נכונותם של מנהלי התובעת או בעלי השליטה בה, לערוב באופן אישי להוצאות...". (פס' 4) בענייננו, אין מחלוקת כי מצבה הכלכלי של המשיבה אינו מהמשופרים עד כדי שבחרה להגיש תביעה על כמחצית מנזקיה הנטענים בשל טענה לחסרון כיס וקושי לשלם את אגרת בית המשפט.

לאור האמור לעיל, לא שוכנעתי, כי בשלב זה הוכח כי המדובר בסיכויי תביעה גבוהים ביותר אשר מצדיקים לפטור את המשיבה מהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים.

לפיכך, דין הבקשה שלפני להתקבל.

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 49430-08-21 פלוני נ' ווישור חברה לביטוח בע"מ תיק חצוני: בפני כבוד השופטת אשרית רוטקופף תובע פלוני ע"י ב"כ עוה"ד תומר איסק נתבעת ווישור חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד זיו מנדלוביץ פסק דין

עניינו של פסק דין זה הנו בתביעת התובע לפצוי בגין ניזקי גוף נטענים שהוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

הנתבעת הייתה המבטחת של הרכב בפוליסת ביטוח חובה במועד קרות התאונה.

סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" כדלקמן: "תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי;".

  בשני פסקי דין נוספים שניתנו לאחרונה - רע"א 8744/18 מדינת ישראל נגד פלוני [פורסם במאגרים] (12/5/19 ורע"א 3329/21 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני [פורסם במאגרים] (2/11/21) - עמדה כב' השופטת י' וילנר על יסוד ההגדרה המתוארת של "נסיעה", בהקשרן של "כניסה" לתוך הרכב ו"ירידה" הימנו, כאשר נקבע שיש להזקק לשני מבחנים לבחינת התקיימותם של שתי הפעולות; המבחן הראשון הוא מבחן טכני, בגדריו יש לבדוק אם בעת התאונה היה הניזוק בגדרי "מיתחם השמוש ברכב", אשר ראשיתו במגע בין הניזוק ובין הרכב וסופו בירידה מהרכב ורכישת עמידה יציבה מחוצה לו (תוך שהוּער כי המיתחם כולל אף את פתיחת דלת הרכב וסגירתה).

...

לאור כל האמור, המסקנה המתבקשת הינה שפגיעת התובע לא ארעה עקב "שימוש ברכב מנועי", כהגדרתו בחוק הפיצויים, ומשכך אינה באה בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים.

לאחר שעיינתי ובחנתי את ראיות התובע לעניין זה (כפי שנכללו בנספחי כתב התביעה ובתחשיבו עליהם הוסכם כי יהוו חלק מחומר הראיות; ר' ע' 3 שו' 21-19 לתמליל ישיבת ההוכחות), הנני מוצאת כי עלה בידי התובע להוכיח הפסדי שכר לעבר שהינו כידוע ראש נזק מיוחד המחייב את הוכחתו בראיות; כך, מהשוואה בין אישור מעסיקתו של התובע על תקופת ההיעדרות (נכלל בנספח ב' לתחשיב הנזק) לבין תלושי השכר הרלוונטיים לתקופה זו (צורפו במסגרת נספח ה' לתחשיב הנזק), עולה כי אכן נגרם לתובע הפסד שכר, כשבעניין זה הייתי מוצאת לבכר את שיעור הפיצוי, כפי שחושב בסעיף 17 לסיכומי הנתבעת – 14,120 ₪.

סוף-דבר: לאור כל האמור, דין התביעה להידחות.

המשיבה 1 (להלן: "חברת הביטוח") הגישה לבית משפט השלום בסדר דין מהיר תביעת שבוב בסך של כ-38,000 ₪ נגד המערערת (להלן גם: "המועצה") בגין נזקים שנגרמו לרכב מבוטח (להלן: "הרכב") עקב כניסתו לשלולית בכביש, אשר נטען כי נמצא באחריותה של המועצה (להלן: "ארוע ההצפה" או "הארוע התאונתי").

עדות נהג הרכב התקבלה כעקבית, קוהרנטית, מהימנה ומשכנעת, ואלה עיקריה: ארוע ההצפה היתרחש בבוקר בכביש 461, ביציאה מהיישוב בני עטרות; על הכביש הייתה הצפה, וכשראה שרכב לפניו הצליח לחצות את השלולית, המשיך לנסוע אחריו במחשבה שאף הוא יצליח לחצותה, אך רכבו כבה בתוך השלולית; הוזעק גרר שחילץ את הרכב מהשלולית והרים אותו באלכסון כדי שהמים ייצאו והרכב יתייבש; לאחר שהרכב הניע, המשיך הנהג בנסיעה, אך לאחר כ-5 ק"מ היתפוצץ צנור שמן ברכב והוזמן גרר נוסף שגרר את הרכב למוסך המרכזי של סוזוקי בפתח תקווה; הוא קיבל 60 ומשהו אלף שקל מחברת הביטוח.

התביעה אינה "תביעת רכב" כהגדרתה בתקסד"א הגדרת תביעת רכב בתקסד"א היא "תובענה לפיצויים בשל נזק שניגרם לרכוש עקב שימוש ברכב מנועי". הגדרה זו רחבה דיה כדי לכלול בחובה תביעת שבוב בגין תאונת דרכים, בה נכנסת חברת הביטוח בנעלי בעל הרכב הנפגע, אותו פיצתה על נזקיו.

...

כך גם קבע לפני זמן לא רב כב' השופט אורן שוורץ, בע"א 5232-05-22 מועצה אזורית מודיעין נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (18.10.22) באלה המילים: "אני דוחה את טענת המערערת לפיה עילת השיבוב שוללת את אופייה של התביעה כ"תביעת רכב". במהותם של הדברים, מדובר בנזק שנגרם לרכב כתוצאה מהשימוש בו. זהותו של התובע ועילת התביעה איננה מפקיעה את אופייה של התביעה" העובדה כי פסק הדין הנ"ל ניתן בערעור על פסק דין דומה בו נתבעה המועצה, מיוצגת על ידי בא כוחה הנוכחי, בתביעת שיבוב על ידי חברת ביטוח, לא הפריעה למועצה להגיש יומיים לאחר מכן את הערעור הנוכחי ולהעלות בו שוב אותה טענה שנדחתה, מבלי לציין שנדחתה, ומבלי שהגישה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של כב' השופט שוורץ.

בעניין זה מקובלת עלי פסיקת בית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 1845/06 מוחסן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (21.12.07) כדלקמן: "להבדיל מסדר דין רגיל תצהיר האימות של התובע כולל את עדותו וכן את כל המסמכים הנדרשים להוכחת התביעה בדיון מהיר. אין מקום להציגם על ידי העדים, ומשצורפו לכתב התביעה והוגשו הם התקבלו. צד המבקש להתנגד למסמכים אלו או מבקש לחקור מי מנותני המסמכים, עליו לציין זאת מפורשות בפני בית המשפט בתחילת הדיון...

סוף דבר, הערעור נדחה.

אני סבור כי לא היה מקום להגשת ערעור זה מלכתחילה, במיוחד לאחר שניתן פסק דינו של השופט שוורץ שנזכר לעיל.

המערערת תשלם לכל אחת מהמשיבות את הוצאות הערעור בסך של 10,000 ₪ (סה"כ 20,000 ₪).