תביעת פיצויים בגין נזקי גוף נגד חברת תעופה

לפני תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף, שנגרמו לתובע, על-פי הנטען, במסגרת עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 – אימו - בשל הרמת מדחס לצורך התקנתו ביחידת מיזוג אויר המצויה על גג ביניין.

ודוק: אני מודע לפסיקה אליה הפנה ב"כ התובע, אשר קבעה כי חיוב עובד בהרמת משקלים שהם 30 ק"ג ומעלה, נחשב הפרה של חובת הזהירות של מעביד כלפי העובד, אולם בפסקי הדין שם היה מדובר בעבודה חוזרת ונשנית של הרמת משקלים לגבהים, ולא הרמה חד פעמית של 30.9 ק"ג לגובה של מספר ס"מ. כך למשל: בת"א 8464-08-16 פלוני נגד רשות שדות התעופה (1.5.2022) היה מדובר על הרמת משא לאורך משמרת שכללה גם הרמת משא במשקל של 30 ק"ג לגובה של 1.3 מ' מעל מעקה בטיחות, בת"א 21543-05-17 פלוני נגד השרון (1987) מיפעל אלומיניום ונגרות לבנין בע"מ ואח' (6.2.2020) היה מדובר על הרמת מכונה של 60 ק"ג (על ידי שני אנשים בתדירות גבוהה) בע"א 4758-98 אורנים סיילנסר בע"מ נגד מדינת ישראל ואח' (16.3.2020) המחלוקת הייתה כנגד המדינה, מדוע לא התקינה תקנות ביחס למשקל יתר (כפי שעשתה ביחס לקטינים), וברי כי אין כל דיון בפסק הדין שמחייב לענייננו.

להשלמת התמונה אפנה לע"א 25110-07-21 גיברלטר נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (8.3.2022) שם נקבע כדלקמן : "...מן האמור עולה, כי שווי השמוש ברכב שמעמיד מעביד לעובדו, כקבוע בתקנות השווי לצורך החבות במס, אינו מבוסס על נתוני אמת בדבר שווי ההטבה לעובד. על כן, אימוץ המבחנים שנקבעו לקביעת שווי השמוש ברכב לצרכי מס, בגדרה של הערכת הפסדי ההישתכרות של ניזוק, חותר תחת העקרון של השבת המצב לקדמותו, עקרון שבמסגרתו על בית המשפט לאתר את שויון בפועל של ההטבות שקבל הניזוק ממעבידו לצורך קביעת הפסד ההישתכרות לו הוא זכאי. שימוש בנוסחות שנקבעו לצרכי מס, שאינן משקפות בהכרח את שוויה האמתי של ההטבה, עשוי לעיתים לקפח את הניזוק ולעיתים להעשירו ולהעניק לו פיצוי העולה על נזקיו. ...

אין חולק כי יש לנכות סכום זה מהנזק שהיה נפסק לתובע אם הייתי קובע שקיימת אחריות מצד הנתבעת, ומכיוון שמדובר בתביעה כנגד המעביד התביעה הייתה "נבלעת כולה" (לא מגיע פיצוי בשיעור של 25%).

...

להלן אבחן את יסודות עוולת הרשלנות, אך לפני כן אעיר כי איני מקבל את טענת התובע (סעיף 7 לכתב התביעה) לפיה חל בענייננו סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

וכך גם בענייננו, מדובר כאמור בהרמת משקל של כ-30 ק"ג לגובה של מספר ס"מ, לצורך החלפת מדחס, מדובר בעבודת כפיים, לפיכך אני קובע כי בנסיבות אלה הנתבעת לא העמידה את התובע לפני סיכון בלתי סביר, ולכן לא קיימת חובת זהירות קונקרטית.

סוף דבר: התביעה נדחית הן מהטעם שלא מתקיימת עוולת הרשלנות, וליתר דיוק לא קיימת חובת זהירות קונקרטית ולא ברור כיצד היא הופרה, והן מהטעם שאם הייתה אחריות, אזי לאור שיעור האשם התורם וחישוב הנזק, התביעה הייתה נבלעת.

התובע ישלם לחברת הביטוח – הנתבעת מס' 2 - הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מהיום לידי בא כוחה, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

כמו כן אני מורה על השבת פיקדון העדים שנותר במזכירות בית המשפט לידי התובע, באמצעות ב"כ. זכות ערעור כדין.

לפניי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מתאונת-דרכים מיום 3.9.17 (להלן: "התאונה").

בהקשר זה גם יוער, כי התובע לא הביא לעדות את המעסיק מחברת ההפקות, אשר היה בעדותו כדי לבאר הסוגיה הנדונה וכלל ידוע הוא שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נימנע מהבאת ראיה רלוואנטית שהיא בהשג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה אותה הראיה, הייתה פועלת כנגדו (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לב(1)736 (1980)].

הדברים נאמרים ביתר שאת, בהנתן העובדה שכבר ביום 23.9.17, בסמוך לאחר התאונה ובעודו בתקופת אי-כושר מלא, טס התובע לאוקראינה ונחת באודסה מרחק של כשלוש שעות נסיעה מקייב, שם ביקר ביחד עם אחיו בקברו של רבי נחמן מברסלב (עמוד 5 בשורה 15-16).

...

בשים לב מחד גיסא למסקנה דלעיל, לפיה התובע לא הרים את הנטל להוכיח קשר סיבתי בין הפסקת עבודתו בחברת ההפקות, השתלבותו בעבודה בחברת השמירה בהיקף מצומצם, הפסקת עבודתו באותה חברה והשתלבותו לאחר מכן בעבודה לפרקים בהיקף מצומצם כמתרגל בבית-ספר יסודי לבין מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה וממילא משלא הורם הנטל להוכיח קשר סיבתי מלא בין ההפסדים שנגרמו לו בפועל לאחר התאונה לבין מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה; בהינתן מאידך גיסא, הירידה המשמעותית בפועל בשכרו של התובע לאחר התאונה לעומת שכרו ערב התאונה והיותו מובטל מעבודה בתקופה החל מחודש אפריל 2020 ועד לחודש מרץ 2021; תקופת אי-הכושר המלא כפי שאושרה בחוות-דעת המומחה בתחום האורתופדיה; טיב ושיעור הנכויות הרפואיות הצמיתות כתוצאה מהתאונה, אשר באות לידי ביטוי בכאבים ובהפרעת חרדה עם ירידה תפקודית קלה וממילא בהינתן האפשרות הסבירה, כי הנכויות בכל זאת הקשו עליו בביצוע עבודתו לאחר התאונה; לנוכח הכנסתו הממוצעת של התובע ערב התאונה העומדת על סך של 6,316 ₪; התקופה שחלפה מאז התאונה ועד היום והריבית המתאימה שיש לפסוק בגינה, מצאתי באיזון הראוי לפסוק לו פיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 45,000 ₪ [כולל פנסיה].

עם זאת, בשים לב לתקופת אי-הכושר כפי שנקבעה בחוות-דעת המומחה בתחום האורתופדיה ובהינתן הנכויות הצמיתות כפי שנקבעו בחוות-דעת המומחים מטעם בית-המשפט, אני נכונה להניח, כי התובע נדרש בכל זאת לעזרה החורגת מעזרה רגילה של בני-משפחה, ובפרט בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, ואני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצות אותו בראש נזק זה בפיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד על דרך האומדנה בסך של 25,000 ₪.

סוף דבר לסיכום האמור לעיל, נזקי התובע כתוצאה מהתאונה עומדים על סך של 593,221 ₪ וכמפורט להלן: הפסד שכר לעבר [כולל פנסיה] - 45,000 ₪ הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה] - 460,221 ₪ עזרת הזולת – 25,000 ₪ הוצאות – 25,000 ₪ כאב וסבל – 38,000 ₪ __________ 593,221 ₪ הנתבעת תשלם לתובע הסכומים כמפורט לעיל ובתוספת שכר טרחת עו"ד כדין, החזר האגרה ששולמה ומחצית האגרה השנייה.

עסקינן בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף, שלטענת התובעת נגרמו לה בשתי תאונות עבודה שארעו בתקופת העסקתה על ידי המדינה במעמד של "עמ"י תעופה" (נציגות מדריד) במחלקת הבטחון של חברת אל - על. רקע התובעת ילידת 03.11.76, מתגוררת בספרד, עברה קורס הכשרה לתפקיד עוזרת לקצין ביטחון, ולאחר מכן הועסקה אצל הנתבעת כעוזרת קב"ט בתחנת מדריד (החל מאפריל 2006 ועד לאוקטובר 2014).

לאמור, המעביד אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון שעלול להיתממש במסגרת העבודה; ואין הוא חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים, ופועל רגיל וממוצע יודע להזהר, וחייב להזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד (ראו: עניין סובחי הנ"ל; וגם ע"א 154/62 חשאי נ' אינגום בע"מ פד"י טז 1874).

...

אין חולק כי מר אלון אור לא היה עד לאירוע, ואין למעשה כל מחלוקת שטופס זה נחתם לבקשת התובעת ועל יסוד טענותיה, מבלי שהנתבעת או מי מטעמה ידעו לאשר שהבעיה הרפואית ממנה סובלת התובעת היא תוצאה של תאונה שאירעה לה כפי שהיא תיארה.

בנסיבות אלה, לאחר ששמעתי את העדים ובחנתי את כלל הראיות שהובאו בפניי, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את נסיבות האירוע השני הנטען על ידה, וזאת במידה הדרושה במשפט אזרחי ולכן אני מורה על דחיית התביעה גם ביחס לאירוע השני.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪.

עניינו של פסק דין זה במחלוקת בין הצדדים בסוגיה של פסיקת הוצאות המגיעות לצדדים בגין תביעת פיצוי בעקבות תאונה אישית על-פי פוליסת ביטוח.

במהלך הטיול נפלה התובעת ונחבלה בכתפה, ועוד באותו יום פנתה אל סוכנות פספורטכארד באמצעות בעלה, על-מנת לקבל עזרה מיידית לצורך טפול רפואי וכן על-מנת להקדים את הטיסה חזרה ארצה.

אמנם בהחלטת הרשמת בוטל פסק הדין כפוף לתשלום הוצאות, אולם גם לאחר מכן הוסיפה הנתבעת לגרום לעיכובים מיותרים, בכך ששבה וביקשה הארכות מועד להגשת כתב ההגנה, בטענה כי התובעת לא צרפה תצהיר תשובות לשאלון בתביעה שעילתה ניזקי גוף על-פי תקנה 17 לתקנות סדר הדין האזרחי.

כל זאת בפרט לאור העובדה שהתובעת לא הראתה כי פנתה אל הנתבעת בפנייה מקדימה באופן שיכול היה לייתר את הצורך בקבלת חוות דעת, וכן לאור העובדה שחוות הדעת שימשה את התובעת לצורך הגשת תביעה נגד שלוש חברות ביטוח נוספות.

...

בנוסף, אני סבורה כי יש ליתן ביטוי להתנהלותה של הנתבעת במסגרת ההליך, ובפרט, להתנהלותה בנוגע לדיון בסוגיית ההוצאות.

לבסוף, אני סבורה כי התנהלות הנתבעת אינה מצדיקה את קבלת דרישת התובעת לתשלום ריבית עונשית על-פי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, השמורה למקרים חריגים.

סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת בחלקה.

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו ת"א 20249-12-18 לפני כבוד השופט, סגן הנשיא אליהו בכר תובע פלוני ע"י ב"כ עוה"ד חיים דואני נתבעת הפניקס חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד משה עבדי ואח' פסק דין

לפני תביעת התובע, יליד 26.4.1994, לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים מיום 6.11.2015 עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

התובע אף אישר לשאלת ביהמ"ש כי כשרצה להשקיע במכינה השקיע את כל כולו (עמ' 12 מול 18-21) ואף טס לחו"ל לקבר הרבי מברסלב ומשם גם להולנד, תוך שהוא מבצע הליכות רגליות לא מבוטלות למרות מצבו הרפואי הנטען, תוך שהנו מעיד כי הוא נוהג לבלות במסיבות.

...

התובע גם נרשם ללימודי המשפטים, מתקבל ומשלם עליהם, אך לא התחיל ללמוד בסופו של דבר והסיבה היחידה לטענת הנתבעת הינה התביעה דנא והרצון להציג מצג שווא לפיו טרם שב למסלול החיים התקין.

כל אלה הביאוני למסקנה ולפיה יש להעמיד את הפסדי השכר לעבר על 600,000 ₪ בחישוב גלובאלי הלוקח בחשבון בין היתר גם את תקופות העבודה הקצרות בהן עבד התובע לאחר התאונה את תקופת לימודיו וכן את תוספת מסויימת עבור אחזקת רכב אף היא גלובאלית כשבכל התקופה למעשה התובע כמעט ואינו עובד.