תביעת פיצויים בגין נזק שנגרם כתוצאה ממנוף שפגע בכבל חשמל שנפל ופגע ברכב חונה

לפני תביעה לפצוי בשל נזק גוף שניגרם לתובע במסגרת עבודתו.

נסיבות התאונה במסגרת כתב התביעה, טען התובע כי בעת "שסיים לפרוק סחורה באחת החנויות בשפרעם והחל את נסיעתו ללקוח הבא, שמע רעש של תזוזה בארגז המשאית, השאיר את המשאית מונעת ועלה בחזרה על המשאית ומצא כי המנוף הקטן זז ממקומו, החזיר אותו למקום וכאשר רצה לרדת מהמשאית להמשך נסיעתו ללקוח הבא, לפתע נפל מהמשאית וכתוצאה מכך נפגע ונזקק לטפול רפואי." (ראו: סעיף 1 לכתב התביעה) התובע חזר על גירסתו במסגרת תצהיר הנסיבות שמסר ביום 13.9.2021 ואף במסגרת העדות שמסר בביהמ"ש (ראו: פרוטוקול דיון מיום 27.1.2022, עמ' 1, ש' 18-22) במסגרת ביקורו הראשון של התובע במחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי זיו, נרשם: "טרם קבלתו במהלך עבודה נפל ממשאית ונחבל בברך ימין." (ראו: נספח 9 לכתב התביעה) וכך גם בטופס התביעה שהגיש התובע לצורך קביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה: "בזמן עבודתו, נפילה ממשאית מגובה בארך (הטעות במקור – ב'ב') 1.5 מטר". התובע אישר שמדובר בכתב ידו.

הנתבעת טענה שמדובר בהרחבת חזית שעלתה לראשונה בסיכומי התובע ולכן, מטעם זה יש לדחות טענה זו. אני סבור שיש ממש בטענה זו. בסעיף 11 לכתב התביעה טען התובע ללא כל פירוט "התובע יטען שמדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק" , בסעיף 17 לכתב התביעה צטט התובע את הגדרת תאונת הדרכים ואת הגדרת השמוש ברכב המנועי מתוך חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ללא כל היתייחסות ספציפית לאיזה מפעולות השמוש הוא מתייחס.

תאונת דרכים מוגדרת בסעיף 1 לחוק הפלת"ד כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי; "שימוש ברכב מנועי", מוגדר כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;"

גם אם נאמר שתובע מצוי בתחום מיתחם השמוש ברכב של כניסה וירידה הרי שלא מיתקיים לגביו המבחן המהותי דהיינו , הפעולות שביצע בארגז המשאית בסידור המלגזה החשמלית אינן חיוניות לנסיעה ברכב כפי שנקבע לעיל ולכן אינן נחשבות ל "נסיעה" על פי המבחן המהותי.

...

לפיכך, אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו בעניין ינטל לגבי "נסיעה" ברכב, אף על פעולות ה"כניסה" לתוך רכב וה"ירידה" ממנו.

מבחן זה מוליכנו למסקנה כי קשירתו של מטען אשר הועמס על רכב איננה פעולה חיונית במובן ה"פיסי" ל"נסיעה" ברכב, או ל"כניסה" לתוכו, ואף אינה מהווה חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה.

אשר על כן, אני קובע שנסיבות אירוע התאונה אינן נופלות לגדר הגדרת תאונת הדרכים לפי סעיף 1 לפלת"ד. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 5,000 ₪ אשר ישולמו לנתבעת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

הנתבע נפגש עם חוקר מטעם חברת הביטוח, מר דרור וידבסקי, הציג בפניו את השופל המדובר בתביעה ותיאר בפניו כיצד התובע נפגע מהכף כדלקמן: "התובע ניכנס לתוכה במטרה להשתמש בה כסולם כדי להתרומם לגובה ולהגיע אל כבל חשמל שהיה תלוי ברפת" (נ/4 , סעיף 4).

סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר את המונח "תאונת דרכים", כדלקמן: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שארע עקב היתפוצצות או היתלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם ארעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שניגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובילבד שבעת השמוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השמוש ברכב המנועי;". השאלה אם הארוע במהלכו נפגע התובע מהוה תאונת דרכים, נבחנת בשלושה שלבים: ראשית, בוחנים אם נתקיימו מרכיביה של ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים שנקבעה בחוק הפיצויים, דהיינו, "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". שנית, בודקים האם מתקיימת חלופה משלוש "החזקות המרבות" (היתפוצצות או היתלקחות; פגיעה ברכב חונה במקום אסור; ניצול הכוח המכני של הרכב); שלישית, אם אכן נופל המקרה לגדרה של ההגדרה הבסיסית, או לגדרה של אחת החזקות המרובות, יש לבחון האם לא חלה על המקרה החזקה הממעטת.

ייעודו של הרכב עשוי להיות לתחבורה בלבד ועשוי להיות רב תכליתי (כגון משאית שעליה מותקן מנוף המשמש לפריקה וטעינה או מכונית המשמשת כמערבל) (רע"א 5971/95 עובד לוי, תיעוש האבן והבניה בע"מ ואח' נ' שמחון ואח', פ"ד נב(5) 70).

בית המשפט העליון עמד על משמעות הדרישה בדבר אי שינוי הייעוד המקורי וקבע כי: "חזקה זו אינה חלה מקום בו ניצול הכוח המכני אינו מתבצע כחלק מהגשמת יעודיו המקוריים של הרכב. היא חלה רק באותם מקרים בהם יש לרכב יעוד מקורי דו-תכליתי, או רב-תכליתי ומקום בו נגרם הנזק עקב ניצול הכוח המכני, ליעודו המקורי - הלא תעבורתי. החזקה אינה חלה אם, בעת ניצול הכוח המכני של הרכב, הוא הופך להיות רכב "חד יעודי" לאמור, חדל מלהיות בעל יעוד תעבורתי; היא אינה חלה גם באותם מקרים בהם, מלכתחילה, לא היה הרכב רב-תכליתי, או למצער דו-תכליתי; והיא אינה חלה אם בעת "השמוש כאמור" (לאמור: ניצול הכוח המכני) "שינה הרכב את יעודו המקורי" (ראו: ע"א 7481/00 פטאפטה נ' אבו עבד, פ"ד נו(3) 707 (להלן: "עניין פטאפטה")).

...

נוכח המחלוקת הנ"ל, נדון תחילה בשאלת סיווג התאונה, וככל שנגיע למסקנה שאין מדובר בתאונת דרכים עפ"י חוק הפיצויים נדון בשאלה האם קיימת חבות למעסיק בגין רשלנות כלפי התובע.

איני מקבל טענת הנתבע לפיה מדובר בפעולה שנעשתה טרם בוצעה ההרמה וכי לשיטתו אין לראות בפעולה זו משום שינוי ייעוד.

סוף דבר האירוע נשוא התביעה אינו מהווה "תאונת דרכים" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים.

לא מתקיימת חזקה מרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני של הרכב" ועל התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2, קרי הנהג ומבטחת הרכב, נדחית בזאת.

בשים לב לנסיבות אירוע התאונה אני קובע כי המעסיק הפר את חובת הזהירות כלפי התובע וגרם ברשלנות לתאונה ועל כן הוא אחראי כלפיו על הנזק שנגרם לו בעקבותיה.

בפניי תביעה שעניינה תאונת דרכים, כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים).

בהמשך, קבע בית המשפט העליון בע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (31.10.07), כי יש להוכיח קשר סיבתי עובדתי בין השמוש ברכב לבין התאונה ונקבע שלא די בקיומו של מגע בין כלי הרכב על מנת לקבוע כי הרכב מעורב בתאונה (ור' ת.א. (י-ם) 51283-10-13‏ ‏פלוני נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, 7.3.17) בפסיקה מאוחרת יותר, ע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' סלימאן אלעסווי (1.7.14) היתייחס בית המשפט העליון לבעייתיות שבפס"ד אדרי: "המערערת טענה בהקשר זה, כי קביעה זו מובילה לתוצאה לפיה בכל מקום בו אירעה פגיעת כלי רכב אחד, בכלי רכב חונה, תיחשב החניה ככזו אשר יוצרת סיכון תחבורתי, ועל-כן תהווה חניה אסורה העונה להגדרת החזקה המרבה. אף לגישתי ישנה בעיתיות בקביעה זו, שכן על-אף שייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה ללמוד מקיומה של היתנגשות, על כך שהמקום בו חנה הרכב יצר סיכון תחבורתי, אשר היתממש בעצם הפגיעה, ברי כי לא ניתן להחיל זאת ככלל גורף בכל מקרה דבר עלול להוביל לפרשנות מרחיבה לפיה די בקיומו של מגע בין רכבים, בכדי להוביל לקביעה כי מדובר בחניה אסורה לצורך החלת החזקה, פרשנות אשר לשיטתי אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק ולא עם ההיגיון העומד בבסיסו, המבקש לייחד את תחולתו אך למקרים בהם נזק נגרם עקב שימוש ברכב שיש עמו סיכון תחבורתי ממשי". נסיבות התאונה שבה עסק ע"א 4430/12 הנ"ל היו קשות וחריגות.

נהג אוטובוס שהתכופף להרים את מכשיר הטלפון שלו שנפל, סטה שמאלה מנתיבו, עלה על המדרכה, פגע בשתי הולכות רגל (אחת מהן נהרגה) או אז הוא סטה ימינה ופגע ברכב שחנה במפרץ אוטובוסים (מקום שאסור בחניית כלי רכב שכן הדבר מפריע לאוטובוסים להעלות ולהוריד נוסעים) גרר אותו, עלה עליו והמשיך בנסיעה תוך שהרכב הפרטי נגרר תחתיו, פגע בעוד מדרכה ובתחנת אוטובוס או אז נתקע (ביחד עם הרכב הפרטי שנגרר תחתיו) בעמוד חשמל שנפל על הקרקע, כבלי החשמל נקרעו וגרמו לשריפה ממנה התלקחו האוטובוס והרכב הפרטי.

נקבע כי "אין חשיבות לכך שלא החניה בשולי הכביש היא שהייתה "הסיבה המכרעת" לתאונה, אלא סטיית הרכב הפוגע" בית המשפט המחוזי הבחין בין הפסיקות המאוחרות יותר לבין פס"ד אדרי "פסק הדין בעיניין אררט (ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (31.10.07)) אליו הפנה הצד השלישי אינו רלבאנטי לענייננו. באותו מקרה רכב שסטה לשולי הכביש פגע בהולכת רגל, ואחר כך פגע גם ברכב החונה. מטעם זה נפסק כי הרכב החונה אינו מעורב. גם פסק הדין שניתן בעיניין אברמוב (רע"א  7501/11 אברמוב נגד בכר (6.3.12)) אינו רלבאנטי, שכן באותו מקרה נפסק שלא היה קשר בין הפגיעה בקטנוע לבין הפגיעה בנפגעת, בין היתר בגלל המרחק בין הקטנוע לנפגעת והעובדה שהקטנוע לא נגע בעצמו בנפגעת.  "בחניית הרכב על השול נגרם סיכון תחבורתי שהביא להתרחשות הנזק. אילמלא הרכב היה חונה בשולי הכביש, לא הייתה מתרחשת התאונה. לא הוכח הליך גרימה אחר שאינו קשור לסיכון הגלום בחניית הרכב בשולי הכביש" כאמור, על פסק דין זה הוגש ערעור (ע"א 6876/19 הנ"ל) שנידחה: "לא שכנענו כי מקרה זה אינו ניכנס לגדרו של סעיף 3(ג) לחוק פיצוי לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. זאת בשים לב לכך שהרכב המבוטח על ידי המערערת יצר סיכון תעבורתי, ונוצר קשר סיבתי עובדתי ומשפטי כאחד. זאת שכן אילמלא הרכב היה חונה בשולי הכביש לא היתה מתרחשת התאונה, ולא הוכח קיומו של גורם אחר שאינו קשור לסיכון הגלום בחניית הרכב בשולי הכביש". דהיינו, לו היה מוכח כי ישנו גורם אחר לתאונה, שאינו קשור לסיכון הגלום בחניית הרכב בשולי הכביש, לא היה מקום לתחולת החזקה המרבה.

...

בית המשפט בחן תחילה את הקשר הסיבתי העובדתי וקבע כי "אין חולק כי במסגרת המאורע המתואר מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכב במקום האסור לבין הפגיעה, שכן אלמלא היה חונה הרכב במפרץ החניה, לא היה פוגע בו האוטובוס" משם המשיך בית המשפט העליון ובחן את הקשר הסיבתי המשפטי בין החניה האסורה לבין התרחשות התאונה וקובע כי זה לא מתקיים: "באשר לקשר הסיבתי המשפטי, כאן כאמור השאלה היא האם בנסיבות העניין פגיעת האוטובוס ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחנייתו במפרץ, כלומר, האם הסיכון התחבורתי שנוצר על-ידי החניה האסורה – התממש. לשאלה זו, לשיטתי, יש להשיב בשלילה: כפי שצוין לעיל, הסיכון אשר יצר הרכב בעודו חונה במפרץ החניה המיועד לעצירתם הבטוחה של האוטובוסים, הוא כי אוטובוס המבקש להוריד או להעלות נוסעים ייאלץ לעצור כך שבחלקו יבלוט לתוך נתיב הנסיעה. סבורתני, כי סיכון זה לא התקיים בענייננו, שכן אין חולק כי הפגיעה לא נוצרה בעקבות הקושי שנתקל האוטובוס לעצור כראוי במפרץ כניסתו של האוטובוס, על-מנת להעלות ולהוריד נוסעים. שונה היה המקרה אילו עסקינן במקרה בו האוטובוס ניסה לעצור בתחנת האוטובוס, ובמסגרת ניסיונו לעצור כראוי, מבלי לבלוט בחלקו האחורי לתוך נתיב הנסיעה, היה פוגע ברכב החונה במפרץ, שהרי אז אין מי שיחלוק כי הסיכון התחבורתי אשר נוצר על-ידי חניית הרכב במקום האמור, הוא אשר התממש בעצם הפגיעה. ודוק, כפי שטענה המשיבה בתגובתה, אין חשיבות לשאלה האם הסיבה המכרעת לקרות הפגיעה הייתה סטיית האוטובוס ממסלולו או המיקום האסור בו חנה הרכב, שהרי אין מקום לבחינת גורם האשם במסגרת חוק הפלת"ד אשר בבסיסו עומד העיקרון של אחריות מוחלטת. יחד עם זאת, אין בכך כדי לייתר או להחליף את הצורך לבחון, כי הסיכון התחבורתי הגלום בחנית הרכב התממש בנסיבות המקרה, קרי קיומה של זיקה תחבורתית בין ההתרחשות לבין התוצאה. במילים אחרות, אמנם במסגרת בחינת שאלת היווצרותו של הסיכון התחבורתי אין חשיבות לעובדה כי הפגיעה ברכב נגרמה בשל סטיית האוטובוס ממסלולו, ולא בשל המקום בו עמד הרכב, אולם לשאלת התממשותו של הסיכון התחבורתי, בוודאי שיש משקל לנסיבות ההתרחשות אשר הובילה לפגיעה". יצוין, כי בדרך זו הלך בית המשפט המחוזי גם לפני כן. בתא (מרכז) 43854-02-10  המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (31.3.11) בדק בית המשפט את הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בנסיבות אותו מקרה וקבע: "הוכח לי, כי לא זו בלבד שנוצר מגע בין הנפגע, רוכב האופנוע, לבין רכב מגדל, ועל כן רכב מגדל היה מעורב בתאונה, ועל כך אין עורר, אלא ששוכנעתי, כי קיים גם קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין אותו מגע לבין חניית רכב מגדל בשולי הכביש"  (והשוו: ע"א 6527/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' ארד (לא פורסם, 7.10.08); ע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו (לא פורסם, 15.12.10) ; רע"א 41848-11-10 ודעי נ' מעין (לא פורסם, 22.3.11)).

ואולם, מעיון בחומרים שהונחו בפני, סבורני כי לא כך הם פני הדברים.

משכך, ההודעה לצדדי ג' מתקבלת, ואני מורה כי מגדל ומנורה יישאו בסכום הפשרה שנקבע בהחלטה מיום 23.6.2020 בחלקים שווים.

בפניי תביעת התובעת, שהנה נציגות הבית המשותף של הדיירים בבניין ברחוב פינסקר 18א בהרצליה (להלן- הבניין), לפצוי כספי בסך 33,800 ₪, בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מעץ פיקוס, המצוי בשטח השייך לבניין ברחוב יהודה הלוי 19, בהרצליה, המצוי בגוש 6529, חלקה 52, בו מתגוררים הנתבעים (להלן- ביניין הנתבעים), הגובל וצמוד לשטח הבניין.

התביעה טוענת כי פירות העץ נושרים על גגות המכוניות, נדבקים אליהם, ומסבים להם נזק רב. בנוסף, שורשי העץ הבולטים באופן מסוכן ומהוים סיכום בטיחותי להולכי רגל, מקשים על מעבר מכוניות בשביל הגישה לחנייה, חלק בשטח הגינה, וחלק מתחת לבניין.

עוד טוענת התביעה כי פירות העץ הנושרים על שביל ההליכה ובשטח הגינה של הבניין, גורמים למיטרד בכך שנדבקים לסוליות נעליהם, וסכנת החלקה כתוצאה מכך.

טענות הנתבעים לטענת הנתבעים, לפי דבריו של האגרונום מטעמם, גיזום העץ על ידי מומחה לגיזום שהגיע עם מנוף, בוצע כפי שעוגן בחוק, ואינו מהוה סכנה או מיטרד לדיירי הבניין.

המהנדס מר חי ישעיהו, (חוות דעתו צורפה בעמודים 136-140 לכתב התביעה), סיכם את חוות דעתו, וקבע כי עלות הנזקים הנה בסך 54,000 ₪ כולל מע"מ, באופן הבא: · פירוק האספלט הפגוע, 42 מ"ר, בתוספת 2/6 מרווח עבודה, ובסך הכל – 54 מ"ר. · חפירה כללית (54 מ"ק) לעומק 1 מטר לפחות באיזור הפגוע, לאיתור והסרת שורשים שחדרו לנכס הפוגע.

זאת ועוד, שפיר נישאל על אופן ניסור שורשי העץ, באופן שיבוצע על ידי מסור ידני, וענה כי: "הסברתי כי זה בולט מעל האספלט, ומסור חשמלי ככל הנראה יפגע באספלט, ולכן, הדרך המעשית היא באמצעות מסור ידני, כי זה שורשים קטנים. התמונה שהתגלתה בפניי כשהגעתי לשם, ציפיתי שיהיו הרבה יותר שורשים ומשמעותית, אבל ברור שאת השורשים שיש במקום צריך להסיר" (עמ' 5, ש' 9-12 לפרוטוקול).

...

עוד העיד שפיר בעניין גבולות גיזום העץ, ואמר: "זה נראה לי סביר להשאיר מטר אחד מהגזע הנמצא על הגבול כיוון שזה לא מפריע, לדעתי זה הפרעה בגבול הסביר ומבחינת העץ זה משאיר אותו בצורתו, כעיקרון אפשר, אבל אז הוא מאבד מבחינת הצורה, וזה ישחית את העץ" (עמוד 4 ש' 16-18).

סוף דבר יש לראות את עץ הפיקוס לרבות ענפיו, שורשיו ופירותיו, ככזה המהווה מטרד כמשמעותו בהוראות פקודת הנזיקין וככזה אשר הנתבעים חייבים לפעול לתיקונו מכוח הוראות חוק המקרקעין.

הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 3,500 ₪.

לפני תביעה לפצוי בגין נזק שניגרם לרכב כתוצאה מנפילת עמוד תיקשורת עליו.

כבל חשמל" מן הבית הסמוך למקום בו חנה רכב התובעת, אל עמוד התיקשורת הממוקם מעבר לכביש, ועשה כן באופן לא חוקי ורשלני אשר הוביל לפגיעת המשאית בו ולעקירת העמוד ממקומו כתוצאה מכך.

לשאלותי בדבר כבל החשמל שלטענת הנתבעים נמתח מבית השכן אל העמוד שנפל, השיבה כי היא לא יודעת ולא היה ידוע לה על כך דבר קודם לכן, וכדבריה: "עכשיו שמעתי על העניין של הכבל. לפני כן לא שמעתי". לתמיכת טענותיה צירפה התובעת את הצלום שלטענתה הוצג בפניה על ידי השכן, את חוות דעת השמאי שבדק את רכבה וקבע כי כתוצאה מן הפגיעה בו יש להכריז עליו "אבדן כללי" והעמיד את אמדן הנזק על סך של 4,703 ₪, וכן את צלום העמוד שנפל על רכבה ואת העתקי פניותיה אל נתבעת 4.

...

אין חולק על העובדה שהתובעת לא היתה עדת ראיה לתאונה שארעה, וגם אין בידי לקבוע כי היא אכן נמנעה מלתבוע את אותו קבלן/מאן דהוא בשל היותו "עבריין", או על מנת שלא להסתסך עם שכן שבביתו עבד, כטענת נתבעים 1, 3 ו-4.

סוף דבר, מפני כל אלה, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה ולחייב את נתבעים 1, 3 ו- 4, ביחד ולחוד, לפצות את התובעת בסכום של 2,644 ₪ המהווה מחצית מסכום נזקיה המוכחים (אומדן שווי הרכב שניזוק + שכ"ט השמאי).

התביעה כנגד נתבעת 6 נדחית, בהעדר אחריות מצדה למה שארע.