תביעת פיצויים בגין נזק בתאונה בחניון

לפני תביעה לתשלום הפרש פיצוי בגין ניזקי תאונת דרכים.

רקע בתאריך 23.10.18, בחניון ברח' פל ים בחיפה, אירעה תאונת דרכים בין רכבו של תובע 2 מסוג יונדאי,מ.ר. 20-126-34 בו נהגה באותה עת תובעת 1 (להלן: "רכב התובעים"), לבין רכבו של נתבע 1 מסוג לקסוס מ.ר. 96-902-72 אשר היה מבוטח באותה עת על ידי נתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעים").

...

לשאלה האם היה מודע לכך שמדובר ברכב שעבר תאונה קודמת דומה, השיב מר כיוף בשלילה, אך יחד עם זה עמד על כך שלא מצא בו שברים ישנים, ובתוך כך אישר כי במצב דברים זה לא היה מקום לקביעת ירידת הערך: "... רק היום מחוץ לאולם נודע לי מהתובעים שהיתה תאונה קודמת. דיברנו והתובעת סיפרה לי שהיתה לה תאונה דומה לפני חודשיים והיא חשבה שלא היה נזק וכן היה... האם כל רכב שתוקן בעקבות תאונה קודמת, אם הוא מקבל עוד מכה, לא מגיע לו תיקון בגלל מכה נוספת? לו הייתי יודע שהרכב עבר תאונה קודמת לא הייתי קובע לו ירידת ערך... בדקתי את הרכב לפני הפירוק, אחרי הפירוק ואת החלקים". טענות הנתבעים וראיותיהם נתבע 1 תיאר את נסיבות התאונה, כך: "... מה שהתובעת סיפרה, הכל נכון. היא נסעה מאחורי, לא ראיתי, אני מצטער, נסעתי רברס כדי להיכנס לחניה, הכל התנהל די לאט. שמעתי את הצפצוף שלה עם המכה. יצאתי מהאוטו, התנצלתי, הסתכלנו. לי היה נראה שהיתה פגיעת פגוש בפגוש. היינו משוכנעים שאין שום דבר. התובעת מהנסיון שלה ציינה שיכול להיות שיש משהו פנימי. אמרתי לה שלא נראה לי ונתתי לה את הפרטים...". השמאי מטעם הנתבעים, מר אלי עבוד, אשר קבע בחוות דעתו מיום 11.2.19 כי "הנזק בחלק הפנימי של חזית הרכב, מקורו לא בארוע נושא התביעה", אישר כי בדיקתו את רכב התובעים התבצעה לאחר תיקונו, אך טען שגם בבחינת התצלומים "מזמן אמת" לא מצא סימנים לנזק, והסביר: "...אני בדעה שבכדי שהנזקים הפנימיים המתוארים בחוות דעת השמאי ובחשבון המוסך יקרו, הייתי צריך לראות סימנים חיצוניים, לפחות אי סימטריות במרווחים בין חלקי המעטפת לרבות מגן חיצוני קדמי. את זה היינו צריכים לראות בתמונות של הרכב בזמן אמת. שהפנסים זזים מהמקום, אבל בתמונות רואים שהרכב סימטרי והמרווחים זהים. לא נראה שהרכב הזה עבר טראומה כלשהי. את החלק הפנימי של מכסה המנוע שמתואר שהוא נפגע, הרי זה חלק פנימי של המכסה, ברגע שהוא מקבל עיוות כזה הוא צריך להקרין את הנזק על הציפוי של המכסה...". הבוחן מטעם הנתבעים, מר רפי וולמרק אישר כי לא ראה את כלי הרכב עצמם אלא את תצלומיהם בלבד, וציין כי לא הבחין בסימני נזק כלשהם על מי משניהם.

בתחילת עדותו טען הבוחן כי לדעתו מקור סימני העיקום הנראים בחלק הפנימי של מכסה המנוע של רכב התובעים, בפגיעה יזומה של "מכות פטיש", ובסופה אמר: "...כנראה שמדובר בנזקים מהתאונה הקודמת ואני לא מאשים את בעל הרכב כי לפעמים הוא לא יודע...". לכך השיב השמאי מטעם התובעים, מר כיוף, כי: "...אם היו נותנים מכת פטיש היו רואים את המעיכה וחבטת הפטיש. אפשר לראות שמדובר בלחץ...". דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות נהגי שני כלי הרכב, השמאי מטעם התובעים והשמאי והבוחן מטעם הנתבעים, ונדרשתי לראיות שהונחו בפני, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל, ברובה המכריע.

בר"ע (חיפה) 3395/08, מיכאל ברית נ' מנורה חברה לביטוח נקבע כי "... על הטוען לשכר טרחה חריג להצביע על טווח גובה שכר הנתבע על ידי השמאים, וכי השכר הספציפי גבוה באופן משמעותי מהמדרג הגבוה האמור. אדם שניזוק והוא מבוטח זכאי לקבל את כל נזקיו לרבות ההוצאות שהוציא לצורך הוכחת תביעתו". מפני כל אלה, החלטתי לקבל את התביעה ברובה המכריע ולחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע (בעל הרכב) את הפרש הפיצוי בגין מלוא נזקיו, בסך של 19,279 ₪ (כולל הסכום שקוזז ברכיב שכ"ט השמאי כיוף ולא כולל ירידת הערך).

הרקע לבקשה בשנת 2015 הגישה המשיבה לבית משפט השלום בירושלים תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים, בטענה כי בעקבות התאונה היא סובלת ממחלת כאב כרונית (CRPS).

כידוע, רשות ערעור ב"גילגול שלישי" תנתן רק במקרים המעוררים שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או על מנת למנוע עוות דין (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.

יישום אמות מידה מצומצמות אלה על ענייננו מוליך למסקנה כי המקרה דנן אינו נמנה על המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

בנסיבות אלה, דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית לפי סמכותי מכוח תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

ענייננו בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים וזאת מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

לפי הנטען בתביעה ביום 09.11.2016 סמוך לשעה 22:00, כאשר נהג הניידת ביקש לפנות שמאלה לכיוון חניון תחנת המישטרה מכיוון כללי של תחנת דלק פז, חסם את דרכו של התובע שהגיע מכיוון כללי תחנה מרכזית, מבלי לתת לו זכות קדימה וכתוצאה מכך ארעה היתנגשות (להלן: "התאונה").

...

על פניו המדובר "בסטייה של ממש" אשר אינה מזכה את התובע בהכרה בתאונה כתאונת עבודה אך כאמור, אין בידי לקבוע מסמרות בהעדר ממצאים.

שוכנעתי כי התובע לא פנה למל"ל בתום לב, ועל פי ייעוץ משפטי שקיבל , ומצאתי את הסבריו כי האמין שבמידה והיה פונה למל"ל, תביעתו הייתה נדחית, סבירים בנסיבות העניין.

סוף דבר: לסיכום - נזקי התובע הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר 40,000 ₪ אובדן כושר ההשתכרות לעתיד 465,300 ₪ הפסד פנסיה 63,162 ₪ עזרה צד ג' (עבר ועתיד) 20,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה (עבר ועתיד) 10,000 ₪ כאב וסבל 80,000 ₪ סה"כ 678,462 ₪ הנתבעת תשלם לתובע סך של 678,462 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד כולל על סך 160,000 ₪, בתוספת החזר אגרת בית המשפט, החזר שכר המומחה מטעם התובע (כנגד הצגת חשבוניות), והחזר חלקו של התובע בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט (כנגד הצגת חשבונית) כשסכומים אלה משוערכים למועד מתן פסק הדין.

מונחת לפניי תביעה כספית לפצוי התובעת בגין נזקים שנגרמו לרכבה עקב היתנגשות עם רכב הנתבעים.

אומנם, ככלל, לו היה מדובר בדרך ראשית כי אז זכות קדימה פירושה שאותו רכב שזכאי על פי זכות לא ייאלץ לשנות ממהירות נסיעתו ומכיוון נסיעתו כתוצאה מפעולותיו של הנהג שאמור לתת את הזכות, אולם במקרה הנידון התאונה התרחשה בחניון כשבכל רגע, תחת מבחן הצפיות, יכול לצאת רכב לאחור והחובה הקיימת לרכב אינה מסתכמת בחובת זהירות כללית בדרך כמצוות תקנה 21 לתקנות התעבורה אלא היא מוגברת מכוח היות הנסיעה בחניון ולהתאים את מהירות נסיעתו ולנסוע בזהירות יתרה על מנת שיוכל להאט ולעצור כדי הצורך עת גם יכולה דמוית חיה היוצאת בין הרכבים.

...

כך או כך, איני מקבלת את גרסתו כי היה בעצירה מוחלטת מספר דקות ורכב התובעת חלף מעליו ופגע בו. ודוק; תקנה 21 היא תקנה כללית המטילה חובת זהירות על עובר דרך ומורה כי על עובר דרך להתנהג באופן שלא "יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך"; "יגרום נזק לאדם או לרכוש"; "יפריע את התנועה ולא יעכבנה" או יסכן חיי אדם".

על כן, הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 3644 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 800 ₪ וכן 1800 ₪ שכ"ט עו"ד. המזכירות תואיל להמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים ולגבות את המחצית השנייה של האגרה.

בראש ובראשונה, קיים תעוד אובייקטיבי של קרות התאונה בדמות סירטון שהופק ממצלמת חניון סמוך למקום בו התרחשה התאונה.

בנגוד למצופה, לא הוגשה כל תביעה לפצוי בגין הנזק שניגרם בתאונה.

...

אקדים תוצאה להנמקה ואומר כי על יסוד החומר הראייתי שהונח לפניי ובכלל זה, עדויות הנהגים, סרטון המתעד את התאונה והקלטת שיחה בין התובע ובין הבעלים של רכב הנתבעים לאחר התאונה (להלן: הקלטת השיחה), כתבי הטענות והמסמכים המצורפים, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי עיקר האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע.

מסקנה זו מתקבלת גם מתוך עדויות הצדדים.

לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך האזרחי כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבעים.