תביעת פיצויים בגין מעצר שווא ועיכוב הליכים

התביעה שבפני הוגשה כתביעה קטנה, לפצוי התובע בגין ראשי הנזק: פגיעה בפרטיות, ברווחה ובנוחות ללא סיבה הנראית לעין; עיכוב מעצר שוא; איזוק שוא; פגיעה בשמו הטוב של התובע – לשון הרע.

לגירסתה- "הואיל וכחלק מתפקידיה של משטרת ישראל, בין היתר מכח סעיף 48 לתקסד"פ, היא מבצעת מסירה של זימון להליך פלילי...הנתבעת תטען כי התובע סרב בתוקף להמתין או להתלוות לשוטר כאמור, שכן הדבר פגע בתוכניותיו לעלות עם משפחתו להר הבית. על כן, עשה התובע דין לעצמו, דבר שחייב את השוטר להודיע לתובע כי הוא מעוכב. הנתבעת תטען כי עיכוב התובע נעשה בסמכות מכח סעיף 67(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996...הקובע כי "היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עבר עבירה...רשאי הוא לעכבו כדי...למסור לו מסמכים". (ההדגשות במקור).

לביסוס זכאותו לפצוי בגין פגיעה בפרטיותו, עיכוב ומצער שווא, איזוק כמפורט בסעיף 55 לתביעתו ביקש התובע להסתמך על פסיקות בית המשפט ואף בפסיקה שניתנה לטובת יהודה פואה בשל מניעת עלייתו להר הבית (ת"ק 25685-10-17).

...

" לשון החוק ונסיבותיו של המקרה, קרי בקשה למסור לידי התובע זימון, אשר לא הופק אותה עת, ובפרט צפיה בלתי אמצעית בסרטון ובנסיבות המעצר מביאות, איפוא, לכלל מסקנה כי הנתבעת יכלה לבצע המוטל עליה קרי מסירת הזימון לידי התובע, אילו היה מופק הזימון על ידה, בשלב זיהויו של התובע או בשלב ההמתנה המתועד בסרטון.

לנסיבותיו המצערות של המקרה פן נוסף המובא ע"י כב' השופט מינץ בדונו בעניינו של מיכאל פואה שבפני בבית המשפט העליון הנכבד, ( בג"ץ 8871/17 מיכאל פואה נ' ניצב יורם הלוי, מפקד מחוז ירושלים (נבו 14.12.2017)‏‏, בית המשפט ציין, כי- "העותרים נמנים על אוכלוסייה לא מבוטלת של אנשים וקבוצות שמשאת נפשם היא לעלות להר הבית ולהתפלל שם. ביטוי לכך מצאנו באופן שבו עותר 1 טען לפנינו את טענותיו בכעס רב ובכאב גדול כן ואמיתי." אמנם סופו של ההליך בבית המשפט העליון הביא לכלל מסקנה כי הרחקתו של התובע שם באותן נסיבות הינה מידתית וסבירה ואולם, במקרה שבפני, שעה שהתובע ביקש לעלות בהיתר ונמנע ממנו הדבר בנסיבותיו של המקרה כמתואר, הרי שפנים נוספות לצערו הכן של התובע- עת ארועי אותו יום, הביאו לכלל איון עלייתו של התובע, בלווית אשתו וילדיו הצעירים, זאת שעה שרצונם היה לחוג עשר שנות נישואין דווקא בהר הבית.

שוכנעתי כאמור כי בסופו של יום פעולת המשטרה החלה והתמצתה עם המצאת הזימון כמתואר ולכן הגם שחירותו של התובע נשללה לזמן לא ארוך, נוכח עוצמת הפגיעה כנצפה, אני מעמידה את הפיצוי על סך 5,000 ₪.

מכאן מסקנתה שלא היו מחדלי חקירה בעיניין זה. האם יש לפצות את התובע בגין מעצרו? לאחר שזוכה על ידי בית המשפט העליון, התובע שוחרר ועתה הוא תובע בהליך זה פצויי בגין רשלנות המדינה שהובילה למעצר שוא של התובע.

יש לציין כי גם התובע עצמו לא חשב על האפשרות שהקטין יצא מן הארץ, וזאת חרף העובדה שידע מי מבני משפחתה של גרושתו מתגוררים בחו"ל ועל האפשרויות המעשיות לגדל אותו בחו"ל. והרי אילו היה התובע יודע על כך הרי שהיה מבקש מעורך הדין של הסיוע המשפטי לבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ.

...

הצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (תיקון – שלילת האפוטרופסות הטבעית עבור נאשמים ומורשעים בעבירות אלימות במשפחה), התשפ"א–2020 אשר התקבלה כחוק בדצמבר 2020 ותיקנה את סעיף 27 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב 1962, מתייחסת גם למצב בו מוגש כתב אישום כנגד הורה בין רצח ההורה האחר.

יחד עם זאת אני דוחה את הדרישות הכספיות הגבוהות של התובע בעניין זה ודוחה את טענותיו בכל הנוגע לעוגמת נפש משמעותית.

גם לעירייה נגרמו הוצאות משמעותיות בתיק זה, ולפיכך אני קובעת כי התובע ישא בשכר טרחת בא כוחה בסך 25,000 ₪ כולל מע"מ ובהוצאותיה בסך 2,500 ₪.

כמו כן, ציינה המשיבה כי ההלכה הפסוקה קבעה כי לא ניתן לידון בתביעה לפצוי בגין מעצר שוא כל עוד לא הסתיים הליך קבלת ההחלטה בעיניין הגשת כתב האישום.

המבקשת דשם ביקשה עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט לשקילת הגשת ערר אודות החלטת השיחרור.

...

סיכומו של דבר, יש מקום לדון בשאלת הפיצוי לגופה הגם שטרם התקבלה החלטה סופית בדבר הגשת כתב אישום.

בכגון דא הסכים ב"כ המשיב וציין בדיון שהתקיים בפניי בהגינות כי: "חשוב לי לציין כי לאור ההערה הזאת שאני מעריך את שיקול הדעת שהופעל ע"י התביעה באותו יום ראשון שבו הוחלט לשחרר את החשוד. טוב לתקן מאוחר מאשר להמשיך לעמוד על הטעות". סיכומו של דבר, לא מצאתי כי מעצרו של המשיב היה לשווא וכי בזמן המעצר פעלה המבקשת לביצוע הפעולות שהיו נתונות לפתחה (חלקן הצליחה חלקן לא) תוך שקילת מכלול שיקולים הצריכים לעניין.

בנסיבות אלה הבקשה לפיצוי נדחית.

לפניי תביעה כספית על סך 14,000 ₪ שעניינה דרישה לפצוי בגין שלילת חירותו של התובע במעצר שוא בלתי חוקי למשך 12 שעות.

הוראת סעיף 23(ב) לחוק מבהירה כי ככל שישנה לשוטר סמכות עיכוב, והאדם אינו מציית או מפריע לשוטר להשתמש בסמכויות העיכוב, מוסמך השוטר לעצור אותו ואולם, בהוראת סעיף 23(ג) לחוק המעצרים נקבע כי "לא ייעצר אדם לפי סעיף זה אם ניתן להסתפק בעיכוב". ברע"פ 3829/15 ירדאו קסאי נ' מדינת ישראל (20.12.2018) עמד בית המשפט העליון (כב' השופט ח' מלצר) על ההבדלים המהותיים שבין עיכוב לבין מעצר: ".. פעולת אכיפה מסוג מעצר הנה פוגענית הרבה יותר מאשר פעולת אכיפה של עיכוב, וזאת ממספר טעמים: עיכוב רק מגביל בזמן נתון את חופש התנועה של המעוכב, ואילו מעצר שולל לחלוטין את חופש התנועה של העצור; מעוכב איננו שוהה בתא מעצר; סיום עיכוב איננו מצריך הליך פורמאלי, בנגוד לסיום מעצר המצריך הליך של שיחרור; פרק זמן העיכוב מוגבל למספר שעות, לעומת מעצר שעשוי להימשך זמן רב יותר (ראו: קדמי, בעמ' 1, 3, 25; קיטאי סנג'רו, בעמ' 81). יתרה מכך, סעיף 23(ג) לחוק המעצרים קובע כי: "לא ייעצר אדם לפי סעיף זה אם ניתן להסתפק בעיכוב" (ההדגשה שלי- ח"מ)- וגם מכך ניתן להבין שפגיעת העיכוב בזכויות הפרט הנה פחותה יותר מהפגיעה הנגרמת ממעצר".

בדוח הפעולה כתב השוטר מנצור כי לאחר שהזהיר את התובע שעליו להזדהות, הודיע לתובע שהוא מעוכב ועליו להתלוות אליו לניידת; התובע סרב להזדהות גם בסמוך לניידת; השוטר מנצור הכניס את התובע לניידת; כעבור מספר דקות התובע זוהה; ואז התברר שהתובע קיבל דוח מספר דקות קודם, והתבקש על ידי השוטרת שנתנה לו דוח לעזוב את המקום מאחר שהוא גם 1,000 מטרים מביתו וגם הישתתף בהתקהלות אסורה; בשלב זה הודיע השוטר מנצור לתובע שהוא עצור בגין סרוב להזדהות, אי ציות להוראת שוטר, הפרת הסדר והכשלת שוטר.

...

המסקנה המתבקשת היא כי התובע נעצר עוד בטרם הוכנס לניידת, בטרם הזדהה התובע בתוך הניידת, ובטרם גילה השוטר מנצור על הדוח שניתן לתובע.

אקדים את המאוחר ואציין, כי לאחר שבחנתי את החשדות המיוחסים לעוררים.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

בית המשפט נעתר לבקשת המשיבה והורה על עיכוב ביצוע ההחלטה עד ליום 19.04.22 שעה 12:00.

יודגש, כי לאחר קביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי בעיניין זבידאת בדבר הקשר ההכרחי בין סיום הליך החקירה ללא כתב אישום לבין שאלת ההצדקה לפצוי, בית המשפט המחוזי קבע חריג המאפשר במקרים מסוימים לפסוק פיצוי בגין מעצר שוא ללא תלות בשאלה האם הוגש או יוגש כתב אישום כנגד החשוד (ראו פסקה 9 לפסק הדין בעיניין זבידאת): " יהיו אכן מקרים שבהם ניתן יהיה לבקש פיצויים מיד עם הזיכוי או תום הדיון במעצר. בית משפט קמא קבע כי האפשרות שמורה "למקרים מיוחדים וחריגים" תוך שהוא מציין דוגמאות רלוואנטיות.

במקרה שבו ברור שלא יוגש כתב אישום, ניתן אכן להגיש מיידית בקשה לפצוי, בדומה למצב שבו למשל חוזרת בה התביעה מכתב אישום) בשל חוסר ראיות או קריסתן של ראיות) אזי ניתן להגיש מיד בקשה לפיצויים מכח סעיף 80 לחוק העונשין תשל"ז-1977.

...

בהינתן האמור לעיל, שוכנעתי כי ניתן לקיים דיון מידי בבקשת המבקש לפיצוי בגין מעצר שווא.

אשר על כן ועל סמך כל האמור לעיל, ברור כי נתמלאו הוראות סעיף 38 לחוק המעצרים והמבקש זכאי לקבלת פיצויי בגין מעצר שווא.

המשיבה תשלם למבקש, אשר נעצר מעצר שווא ולמעשה חירותו וכבודו נפגעו סך של 3,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום.