תביעת פיצויים בגין מינוי אפוטרופסות פוגענית

ההליכים ביום 28.11.18 הגיש התובע את התביעה בסעש 66725-11-18, לתשלום שכר עבודה, דמי חופשה, דמי מחלה, שיפוי בגין ביטוח בריאות, פיצוי בגין תשלום שכר לעובד שהחליף את התובע בעת שיצא לחופשה מולדת בשלהי 2015, דמי הבראה, פצויי הלנת שכר ופצוי בגין הפרת חוזה, סבל ועגמת נפש בגין היתעמרות ואי תשלום שכר (להלן: "התביעה הראשונה").

מנהלת העיזבון טוענת שאין מקום לפסוק פצויי הלנת שכר, שכן מחלת המנוח, שהובילה לצורך במינוי אפוטרופוס, הייתה נסיבה שלמנוח לא הייתה שליטה עליה, והיא זו שגרמה להלנת שכרו של התובע.

התובע אישר בעדותו שבני מישפחת התובע הסכימו להמשך מגוריו של התובע בדירת המנוח "כמה שאני רוצה" וכן אישר שהתנהגו אליו ביחס "יותר מסביר". בנסיבות אלה, אין מקום להטיל על העיזבון פיצוי בגין העסקה פוגענית.

...

לעניין זה התובע טוען כי הוא נוצל באופן חסר תום לב, והופגנה כלפיו אדישות זדונית תוך ניצול מצוקתו, בכך שעמותת רעות, שהייתה אפוטרופסית של המנוח, התרשלה והתנערה ממחוייבותה לדאוג למנוח ולאנשים המטפלים בו. התובע טוען כי יש להטיל על העזבון את הנטל להגיש תביעה נגד עמותת רעות בשל רשלנותה, ואין להשלים עם תוצאה שהתובע ישלם את מחיר היחס המתעמר כלפיו.

אין הצדקה לחייב את עזבון המנוח בפיצויי הלנת שכר על יסוד טענות התובע להתרשלות של עמותת רעות כלפיו.

תמיכה למסקנה זו עולה מכך שחובות העזבון כוללים גם פיצויי פיטורים, לפי סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים.

נכון הוא שלא הוכח על ידי התובעים כי נשאר "בשר חי" באפר, אשר גרם לריח, אך גם ללא צחנה סבורה אני כי מדובר בסיטואציה מבישה, פוגענית, בלתי ראויה, אשר יש בא כדי להביא את קרובי הנפטר לזעזוע, וזאת בלשון המעטה.

סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית") קובע הזו הלשון: "כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו". כידוע, עיזבון אינו אישיות משפטית, הכשיר לתבוע ולהיתבע.

על כן, יש לדאוג למינוי מנהל עיזבון לצורך התביעה.

ראו והשוו – "כידוע, בתביעת פיצויים בגין הפרת חוזה (או בגין עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין) מוטל על התובע להוכיח שניגרם לו נזק ממוני... לעומת זאת, כאשר מדובר בתביעת פיצויים בגין נזק לא ממוני... במילים אחרות, פסיקת פיצויים בגין נזק לא ממוני, המכונים לרוב פיצויים בגין עגמת נפש, הנה סמכות שבשיקול דעת בית המשפט – הן לעניין עצם פסיקתם והן לעניין שיעורם. מבחינה היסטורית מקורם של פיצויים אלו בדיני הנזיקין... אך עם הזמן "נקלטו" פיצויים אלו גם בדיני החוזים" (ע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון [פורסם בנבו] (ניתן ביום 22/1/15).

...

יצוין כי התובעים עתרו לפיצויים עונשיים, ובמקרה דכאן ולא מצאתי לנכון במקרה זה להיעתר לכך.

סוף דבר: לאור המקובץ לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי מר יפים הזמין את שירותיה של הנתבעת, על מנת שזו תשרוף את גופת אביו המנוח, ותשלח את האפר למולדובה, לבית אחותו.

בד בבד, נחה דעתי לייחס לנתבעת רשלנות תורמת בשיעור של 35%, הואיל ולא עשתה די, כדי לברר האם למר יפים עוד אחים, ומה עמדתם באשר לביצוע שריפת הגופה.

לטענת התובעת, היות שבעניינן של הנתבעות הפורמאליות מתקיימת חסינות שיפוטית, המונעת הגשת תביעה כנגדן, הוגשה התביעה כנגד מעסיקתן, הנתבעת 2 (להלן: המדינה), בגין אחריותה השילוחית למעשיהן של כב' השופטת וכב' הרשמת, שנעשו לטענת התובעת "בזדון", ולנזקים שנגרמו לה. תמצית טענות התביעה: כבר בפתיח כתב התביעה, מבהירה התובעת כי - "מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה על ידי עו"ד קנת, כב' הרשמת וכב' השופטת, כאשר כל השלוש סייעו זו לזו, תוך קנוניה מחושבת ביניהן, על מנת לגזול תיק ירושה מהתובעת". נטען כי בשנת 2013 פנה המנוח, חולה כליות ונכה ב-100%, אל התובעת כדי לטפל ברשום ביתו על שמו, היות שחשש לאבד את ביתו עקב חובות כבדים לעירייה ובקש כי את שכר טירחתה תקבל רק מעיזבונו, מאחר שבשלב זה אין לו יכולת לשלם לה ובהנחה כי בגין מחלתו הוא לא יאריך ימים.

דיון: ראשית, בית המשפט מביע את מורת רוחו עקב ההתבטאויות הפוגעניות הרבות המופיעות בכתב התביעה והניסוח המשתלח וחסר הרסן אותו בחרה התובעת – עורכת דין בישראל – לנקוט, תוך האשמת מותבי שיפוט שונים בבצוע של עבירות פליליות, לכאורה, תוך ביזוי ההליכים השפוטיים הנדונים ללא כל ביסוס עובדתי סביר בתוכן כתב התביעה להשתלחויות מפליגות בחומרתן אלה, ולו במקצת.

עולה הרושם כי התובעת "יורה חיצים" לעבר כל מי שנקרה בדרכה במהלך נסיונה להיתמנות כמנהלת העיזבון, מטיחה האשמות קשות ובוטות לא רק כלפי כב' הרשמת וכב' השופטת, אלא גם כלפי מזכירות בית המשפט, נציב תלונות הציבור על השופטים והאפוטרופוס הכללי, ואין לבית המשפט אלא להצר על בחירתה של התובעת בשימוש בנוסח כה בוטה ומעליב, שמקומו אינו בכתבי בית דין המוגשים לבית המשפט ואשר אינו נידרש לצורך העלאת המסד העובדתי אותו מבקשת התובעת להציג בתביעתה.

...

לפיכך, התביעה כנגד המדינה נדחית גם מהטעם של העדר עילה.

לסיכום, לאחר שמצאתי כי למדינה עומדת הגנת החסינות המהותית, ולאור כך שאין בכתב התביעה וצרופותיו ולו תשתית ראייתית בדוחק לעילת התביעה הנטענת נגד מי מהנתבעות – אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

היות שמצאתי כי מדובר בתביעה מופרכת שהוגשה ללא כל בסיס עובדתי או משפטי, תוך הכפשת מותבים שיפוטיים ובשפה מבזה, וגרמה בזבוז זמן ומשאבים לנתבעות, אני מורה כי התובעת תישא בהוצאות הנתבעות בגין הצורך בניהול הגנתן, בסך 10,000 ₪ כל אחת.

עוד טענו, שעניינה של התביעה, הנם נזקים, הוצאות ופיצויים בשל מעשיהם ו/או מחדליהם והתנהלותם של אהרון וגיל, בסיועו, ו/או ברשלנותו, של רחמים, בשנים 2015-2018.

עוד טענו, שפסיקת ההוצאות בפסק הדין נגד אהרון וגיל הייתה בגין התנהלותם בלבד, החזר הוצאות המומחה, ודמי בטלתם, ולא בגין נזקיהם והוצאותיהם בשל התנהלותם הכוזבת, הפוגענית, הרשלנית והמזיקה, שכן אין לכב' המפקח על רישום מקרקעין, סמכות לפסוק פיצויים והוצאות על נזקים שנגרמו לצדדים.

הוא העיד שיש צו לפיו הוא אפוטרופוס לגוף כי אמו בת 98 ועיוורת ולא מכירה העובדות ואינה מתגוררת בבניין.

כאמור לעיל, התובעים טענו בכתב התביעה המתוקן שאהרון וגיל הגישו תביעה שקרית כוזבת לכב' המפקחת הבכירה על רישום המקרקעין אריאלי בתיק 5/819/2016, היא התביעה הראשונה, בטענתם הכוזבת, כי בשל פגמים בדירתם, חודרים מים ונגרמים ניזקי רטיבות קשים לדירת אהרון בקומה הרביעית ובדרישתם כי כבוד המפקחת תמנה מומחה מטעמה שייכנס לדירתם, לבדיקת ניזקי הרטיבויות לנוכח חומרתם, ותורה להם לתקן את הנזילות והרטיבויות על חשבונם.

...

טענות הנתבעים הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי דין התביעה להידחות על הסף ככל שנוגעת למיכאל וצביה וזאת בהיעדר יריבות שכן אינם חתומים על הסכם המכר ואינם בעלי הזכויות בדירות בבניין, ומכאן שאין למי מהם עילת תביעה נגד מי מהם.

ביהמ"ש קובע שלאחר שמיעת הראיות, הוא הגיע למסקנה המצערת שלגבי הליך זה יפים דברים של ביהמ"ש המחוזי שכתב בעניין ע"א 45463-05-22 לנגר ואח' נ' פסטרנק ואח' (פורסם בנבו) כלהלן: "נקבע כי מרבית הטענות, גם אם היו מוכחות, הינן תיאור של חיכוכי שכנים, מעשים של מה בכך, זוטי דברים, שבדרך שבשגרה נמנעים מראש או נפתרים בשיחה או לכל היותר מלובנים בזמן אמת בפני המפקח על הבתים המשותפים.

ביהמ"ש קובע שהתביעות מקזזות זו את זו לנוכח כל האמור לעיל, ביהמ"ש קובע שהתביעות בסכומי עתק, שיש לקבל רק חלק זעיר מהן, מקזזות זו את זו ולכן אין מקום לחייב מי מהצדדים.

סוף דבר ביהמ"ש קובע שהתביעה והתביעה שכנגד מקזזות האחת את השנייה.

רקע וטענות הצדדים בהליך זה עתר התובע לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בגבול סמכות בית המשפט בצרוף ריבית והצמדה וכן הוצאות ושכר טירחת עו"ד. בתביעתו טען התובע כי הוא זכאי לתשלום הפיצויים בשל היתעמרות שחוה במהלך עבודתו בשירות הנתבעת 1 שגרמה לו להיתמוטטות נפשית בעקבותיה מונתה אמו- הגב' חיה צולשין, כאפוטרופסית לגופו.

התובע טען שהמעסיקה השתמשה בפרורגטיבה הניהולית שלו באופן פוגעני כלפי התובע באופן המקים לו זכאות לקבלת פיצוי.

...

לטענתו, הנתבעות 1 ו- 3 הגישו ערעור על פסק הדין (עע"מ 201-99), הערעור נדחה ומאז החלו במסכת התעללות בתובע.

סיכום לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

מאחר והאמור בהחלטה זו נכון בהתאמה לכל הנתבעים, כנגד כולם הגיש התובע גם את התביעה בבית הדין, הרי שאף שלא הוגש דבר מטעם נתבעים 2 ו- 3 עד לשלב זה, דין התביעה להידחות גם כנגדם.

בנסיבות בהן ההליך סולק עוד בטרם הוגשו כתבי הגנה וכאשר הסכסוך לגופו עוד נדון בבית הדין לעבודה, אף שהוגשה בקשה לסילוק על הסף מטעם הנתבעת 1, אני סבור כי יש הצדקה לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו בהליך זה. זכות ערעור כחוק.