כאשר פגשה הנתבעת את התובע בצהרי אותו יום בגרם המדריגות של הבית המשותף, החלה זו לתקוף אותו בצרחות וקללות שונות, כגון: עברין, פושע, זבל, חלאת אדם, ושאלה אותו כיצד הוא מעז להחנות את רכבו בחניון הבית המשותף.
התובעים דורשים לחייב את הנתבעת בפצוי בגין הנזק שגרמה לרכבם בסכום של 4,130 ₪, בפצוי בגין עגמת נפש בסכום של 4,000 ₪ ובפיצוי ללא הוכחת נזק על-פי חוק איסור לשון הרע, וזאת עד לגבול סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות.
...
עובדה זו מלמדת על פגיעה מזערית בתובעים ועל העדרה של כוונה ממשית לפגוע, מה שתומך במסקנה כי מדובר בפרסום שנעשה בתום לב.
יצוין, כי בעניין זה אין רלבנטיות לטענת התובעים כי אף בתה של הנתבעת וכן יתר דיירי הבניין נוהגים להחנות רכבם במקום זה, שכן הנתבעת העידה כי כל יתר הדיירים בבניין מעולם לא התעלמו מפניותיה, וכי בתה מעמידה את רכבה במקום רק לדקות ספורות.
לאור האמור, אני קובעת כי לנתבעת עומדת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(3) חוק, ועל כן אין מקום לפסוק פיצוי לתובעים בגין הנחת מכתב זה.
אעבור עתה לדון בטענת התובע כי הנתבעת הטיחה בו קללות.
לאור האמור, אני קובעת כי לא הוכח פרסום לשון הרע בעניין זה.
סיכומו של דבר: אני דוחה את התביעה על כל רכיביה.
