בפסק הדין קמא נקבע, כי על המערערת 1 לשלם למשיבים סך של 40,000 ₪ עבור ליקויי בנייה, 65,000 ₪ עבור פגמים בחנייה, 15,000 ₪ עבור עוגמת נפש, 40,800 ₪ עבור האיחור במסירה ו- 25,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.
כן נקבע, כי המערער 2 יחויב ביחד ולחוד עם המערערת 2 במלוא סכום הפצוי בגין הפגמים בחנייה, במחצית הפצוי בגין עוגמת הנפש, ו- 45% מהוצאות המשפט ומשכ"ט עו"ד בו חויבה המערערת 1.
כלשונו של המומחה שצוטטה בסעיף 20 לפסק הדין קמא:
"הטענה של התובעים שחנייה בגובה 155 ס"מ נמוכה ומגבילה שימוש בסוגים שונים של כלי רכב היא טענה נכונה במקום יש מצוקת חנייה במיוחד בשעות הערב שאז כולם מתחילים לחפש חניות... שמאי התובעים הציג רשימה של 10 סוגי כלי רכב הנמכרים ביותר שרק 50% מהם יכולים לחנות במקום והיתר לא יכולים ולכן נכון לקבוע שווי פגיעה של 50%".
בית המשפט קמא ניתח את הסוגיה לפי הוראות הדין והפסיקה וקבע כי מידותיה הקטנות של החנייה לא נימסרו לתובעים ולכן הופרה חובת הגילוי של החברה (סעיף 27 לפסק הדין).
על מנת לא להחסיר היתייחסות לשום פרט, אומר כי בכתב העירעור ציין ב"כ המערערים, כי נימנע מלחקור בסוגית חיובו האישי של גליקסמן לאחר שבית המשפט קמא, לטענתו, הביע עמדה מחוץ לפרוטוקול כי בכוונתו לדחות את התביעה האישית (ס' 49 לכתב העירעור).
...
סיכום:
מן המקובץ לעיל, אני קובעת כדלקמן:
הערעור נדחה על מרבית רכיביו.
הערעור מתקבל במובן זה שהאחריות האישית שהוטלה על שכמו של המערער 2 ערן גליקסמן מבוטלת בזה.
לאור התוצאה המאוזנת אליה הגעתי, כאשר הערעור נדחה ברובו והתקבל בחלקו, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.
