תביעת פיצויים בגין חסר בפיצוי על פי חוק ההתנתקות

מצאתי שלא לאפשר לתובע להרחיב את החזית לאחר שטענה זו נטענה כאמור לראשונה בכתב סיכומיו ולאחר שהנתבעת לא יכולה הייתה להשיב לה או להחקר על טענה זו. עוד יש לציין כי התובע טען בכתב תביעתו טענות בערבוביה ללא יישום עובדתי או משפטי או הבאת ראיות כלשהן, כאשר ביקש לפסוק לו פיצוי בגין ארוע התקיפה (לכאורה) שארע ביום 2.1.16, כשלכך לא צורפו ראיות, כשבקשתו המאוחרת של התובע לצרוף ראיות לעניין זה ולאחר שנשמעו הוכחות וניתן צו לסיכומים נדחתה היות והבקשה הוגשה בשלב מאוחר ועל התובע היה לצרף את ראיותיו בראשית ההליך בהתאם לכללי הדין.

במקרה הנדון האשה הגישה תלונות שוא למישטרה ולרווחה כי הגרוש שלה פגע מינית ופיזית בילדיהם והדבר אף הוביל לנתק בין האב לילדים.

בצד הזכות בידי כל אדם להגיש תלונה במישטרה בהתאם לסעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי נוסח משולב], תשמ"ב-1982 נקבע בפסיקה כי זכות זו תצומצם למקרים בהם הוכח שימוש לרעה בזכות באמצעות הגשת תלונת שוא למישטרה אשר מהוה עילה לתביעה נזיקית, המזכה את התובע בפצוי כספי, לכל הפחות על פי חוק איסור לשון הרע (ראו: בג"ץ 9452/11 שוורץ נ' בית הדין הארצי לעבודה (פורסם בנבו, 11.3.12).

מאיזה סיבה? התביעה חזרה בה. מאיזו סיבה? חוסר אשמה? אני לא יודע בדיוק, אבל התביעה חזרה בה, כי ככל הנראה לא היו ראיות מוצקות, או ראיות בכלל, כי זה היה נושא של גניבת התכשיטים בזמן שהיינו נשואים, והשתיים האחרות אני לא יודע על מה זה."

...

והיא היתה מורשעת.

קרן הישתלמות התובע טען בכתב התביעה, כי על פי הוראות סעיף 6.12 ל"הסכם הקבוצי", עובד שהשלים 3 שנות עבודה מלאות, זכאי שמעסיקו יפריש לזכותו לקרן הישתלמות מדי חודש, והוסיף כי על-פי הנתונים העולים מתלוש השכר, הנתבעת לא הפקידה את הסכומים הנדרשים, ומכאן עתר לחייבה לשלם לו פיצוי בסך של 1,172 ₪, תוך שהפנה לחוות הדעת מטעמו.

התביעה לפצוי בגין הפקדות בחסר לאחר בחינת התביעה סברנו כי דינה להדחות, אף במנותק משאלת זכות הנתבעת לשלול מהתובע פצויי פיטורים.

שלילת פצויי פיטורים – המסגרת הנורמאטיבית בסעיפים 16 ו-17 לחוק פצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963, נקבע כך: "16. לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קבוצי החל על המעסיק והעובד – ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף – מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד.

...

לסיכום, התביעה שכנגד מתקבלת בחלקה הקטן בלבד, ועל התובע לשלם לנתבעת פיצוי בעד 45 משטחים שמכר ללא רשות הנתבעת, בסך של 225 ₪ (45 משטחים * 5 ₪).

סוף דבר התביעה והתביעה שכנגד נדחות ברובן, כמפורט לעיל.

בהינתן כי התביעה העיקרית נדחתה ברובה, ובשים לב להכבדה היתרה שיצרה והפער בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪, והוצאות משפט בסך של 1,500 ₪.

זאת, משהוכח ברמה הדרושה, כי ביום 7.2.15, התובע נפגע מקטנוע חסר ביטוח מתאים, אשר היה נהוג על ידי צד ג', וכי היה על צד ג' לדעת כי הקטנוע היה נעדר ביטוח מתאים לנהיגתו בו. על פי הוראת סעיף 12 לחוק הפיצויים, תפקידה של קרנית הוא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים, ושאין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח.

בית המשפט העליון העיר לאחרונה, כי אופן הניסוח של חריג זה מעורר קושי, "שכן סעיף 7 עוסק בהגבלת זכאות לפיצויים של נפגעים בתאונת דרכים; בעוד שסעיף 9 עוסק בזכות חזרה כלפי חייבים בפיצויים לפי החוק, במנותק מהשאלה אם הם נפגעו בתאונה. ואומנם, החריג האמור פורש כך שקיימת זכות חזרה כלפי מי שאחראי לתאונה "ולוּ הוא עצמו היה נפגע בה, הוא לא היה זכאי לפצוי לפי הוראת סעיף 7" (ע"א 7580/03..

על כן, במקרה שלנו, משפיצתה קרנית את הנפגע, שאין בידו לתבוע את הפיצויים בגין נזק הגוף שניגרם לו עקב תאונת דרכים מאת מבטח, עומדת לה זכות חזרה בהתאם להוראת סעיף 9(א) לחוק הפיצויים, ובין השאר, עומדת לה זכות חזרה כנגד משוללי הזכאות על פי חוק הפיצויים.

...

סוף דבר לאור כל האמור, המסקנה המתחייבת היא כי דין ההודעה של קרנית כנגד צד ג' להתקבל.

אני מחייב את צד ג' לשפות את קרנית במלוא הסכום שהיא שילמה לתובע, דהיינו בסכום של 500,000 ₪.

אשר להוצאות, קרנית הגישה רשימה של ההוצאות הריאליות שנגרמו לה בהליך זה, וכן חשבון שכ"ט עו"ד. אחר שעיינתי באלה, אני מחייב את צד ג' לשלם לקרנית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בהליך זה בסכום כולל של 60,000 ₪.

בפני תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

דיון והכרעה תחילה תבחן שאלת היתרחשות התאונה והאחריות לפצוי התובעת ככל שמדובר בתאונה דרכים על פי חוק הפיצויים.

אינני מיחסת לתובעת חוסר אמינות בכך שלא זכרה פרטים שנשאלה בחקירה נגדית לגבי מיקום מיכל מילוי המים, היכן הניחה את ידיה, אם הניחה את ידה על מכסה המיכל (ר' למשל עמ' 14 לפרוטוקול, ש' 32-31) ואף שלא ידעה להסביר כיצד עמדה שם ומכסה המנוע לא פגע בראשה כאשר נפל אלא פגע דוקא בידה (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 14-12).

אבחן האם התובעת עשתה "שימוש" ברכבה, כמשמעו בתיבה "טפול-דרך או תיקון-דרך" בסעיף 1 לחוק הפיצויים: "שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הדרדרות או היתהפכות של הרכב או היתנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הנתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד" הפסיקה התוויתה את התנאים והמבחנים לקיומו של טפול-דרך או תיקון-דרך (ר' רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.2009) (להלן: "ענין נביל"); רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 22-13 (‏12.5.2019); רע"א 3329/21 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 39-35 (‏2.11.2021); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 245-234 (מהדורה חמישית, 2020) (להלן: "ריבלין")).

...

בנושא זה אינני מקבלת את עדותה של התובעת אף שקיבלתי את עדותה בענין עצם התרחשות התאונה, תוך הפעלת הכלל הראייתי של "פלגינן דיבורא" לפיו יש להפריד בין חלק זה של עדות התובעת ובין החלקים הנוגעים לשיעור נכותה ותפקודה, העומדים בסתירה לראיות וממצאים אחרים, כפי שפורט (ר': ע"א 7862/22 עבד דכנאס נ' נידאל דפראוי, בפסקה 23 (20.07.23)).

כאמור, הטענה לא נטענה, לא הובאו ראיות מספקות לביסוס טענות בענין זה, לפיכך אינני דנה בנושא זה. סוף דבר התובעת אינה זכאית לתשלום פיצויים מהנתבעת – התביעה נדחית אפוא.

נוכח התוצאה, תשלם התובעת לנתבעת את הוצאות שכרו של המומחה בסך 5,850 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך 23,400 ₪.

לפני תביעה לפצוי בגין תאונת דרכים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

כשנשאל המומחה האם היה קובע נכות אם לא היו לפניו מסמכים רפואיים מהעבר אלא רק על סמך בדיקתו, השיב שהוא לא חושב שזה נכון לקבוע נכות רפואית לפי בדיקה גופנית בלבד ושזו טעות וכי הוא צריך גם נתונים נוספים (עמ' 8-9 לפרוטוקול) וכדבריו: "אז אני אומר שחוות הדעת היא נשענת על מספר בסיסים ולא רק על בדיקה, על הבדיקה הגופנית. אני שומע אנמנזה, אני לומד על מנגנון הפגיעה, אני עושה את הבדיקה הגופנית, אני רואה את בדיקת ה-CT ואני מסתכל על הרשומה הרפואית. אני צריך לעשות אינטגראציה של כל ה-4. אני לא יכול לנתק אחד ולראות רק תיק רפואי ולקבוע נכות על סמך תיק רפואי, ואותו דבר אני לא יכול לבדוק את התובעת ולקבוע נכות בלי לדעת את הקונטקסט כי פה, היא לא נתנה לי טווחי תנועה אמתיים" (עמ' 9, ש' 3-9 לפרוטוקול).

בחקירתו על ידי ב"כ התובעת אישר המומחה כי היתנגדות אקטיבית יכולה להיות גם כתוצאה מפחד מכאב ולאו דוקא כתוצאה מניסיון בחוסר תום לב להחמיר עם המצב (אגריבציה) (עמ' 11, ש' 21-22 לפרוטוקול).

...

לפיכך לטענת הנתבעת אינה זכאית לפיצוי בראש נזק זה. בנסיבות העניין, בשים לב לכל הנתונים המפורטים עד כאן ולקבלות שהוגשו אני קובעת כי סביר והגיוני שהתובעת נדרשה להוצאות סבירות ככל אדם אחר במצבה, ועל אף שלא הוגשו מלוא האסמכתאות בגין השתתפות עצמית בטיפולים משלימים וכן קבלות בגין נסיעות וחניות, אני אומדת הוצאות התובעת לעבר ולעתיד בסך של 2,000 ₪.

בנסיבות המקרה דנן, ניתן להניח, כי אכן התובעת הייתה זקוקה לעזרת צד ג' בסמוך לתאונה, במובן זה שבתקופה שלאחר התאונה בה סבלה מכאבים, נזקקה לעזרה, ליווי וסיוע, אולם, לאחר ששמעתי את עדויות התובעת ובני משפחתה ועיינתי ביתר הראיות, לא מצאתי כי מדובר בעזרה חריגה של בני משפחה כאשר מדובר בתובעת עם ילדים קטנים הנמצאת בראשית חייה המקצועיים, כשלא נטען לעזרה בשכר מעבר לעזרת בני המשפחה.

הערכת הפיצוי לאור כל האמור עד כאן, מתקבלת הערכת הנזקים הבאה: נזק לא ממוני 10,390 ₪ הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד 2,000 ₪ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 5,000 ₪ הפסד כושר השתכרות ואבדן זכויות סוציאליות ₪69,283 סה"כ פיצוי ₪86,673 סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת סך של 86,673 ₪.