בפניי תביעה לפצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, בגין הפרת הסכם שכירות על ידי הנתבעים.
לטענתם, אכן שקלו בשעתו למכור את הדירה ובין השאר הציעו למכרה לתובע עצמו, אולם נקטו פעולות של ממש לשם כך רק החל מחודש מרס 2020, בו שכרו שירותי מתווך בבלעדיות, ואף הודיעו על כך לתובע.
אין בידי לקבל את הטענה, לפיה מחלוקת זו בין הצדדים בדבר תדירות ביקורי המתווכים והמתעניינים בדירה ודרישתו של התובע להפחתה בדמי השכירות מעבר למה שהציעה לו הנתבעת עולה כדי הפרה של ההסכם מצידו של התובע, ודאי לא כדי הפרה יסודית המצדיקה את ביטולה של ההארכה השניה על ידי הנתבעת (סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970).
...
אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה לא התירה לתובע לקדוח חורים במטבח.
סבורתני כי פנייתם של הנתבעים לעורך-דין ומשלוח מכתב התראה אל התובע לא היתה מחוייבת המציאות ונועדה רק על מנת להפעיל עליו לחץ לפנות את הדירה, לאחר שאלו חזרו בהם מהסכמתם ביחס להארכה השניה, בבחינת "ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה". על כן אני דוחה את הדרישה בפריט זה.
מכל האמור לעיל עולה, כי מתוך הסך של 20,000 ₪ היו הנתבעים זכאים לגבות סך של 6,000 ₪ בלבד (4,500 ₪ - דמי השכירות לחודש נוסף; 1,500 ₪ - צביעה ונקיון).
על כן אני דוחה את הדרישה בגין פריט זה. עם זאת, הצורך בהקדמת התשלום עבור הוצאה זו יילקח בחשבון במסגרת הפיצוי בגין הפרת ההסכם מצד הנתבעים.
