תביעת פיצויים בגין הפרת הסכם שכירות ואי-הוצאת רישיון עסק

לשיטת התובעת הנתבעת הפרה היתחייבותה לתשלום שישה חודשי שכירות ע"ס כולל של 24,780 ש"ח , בצרוף ריביות וכן נותרה חייבת לעריית כרמיאל חוב ארנונה בסך של 8,600 ש"ח. כמו כן טענה התובעת כי הנתבעת גרמה לנזקים במושכר אשר עלות תקונם הוערכה בסך של 2,000 ש"ח וכן דרשה פיצוי בגין שלט למזגן בסך של 400 ש"ח. התובעת צרפה לכתב תביעתה את המסמכים הבאים: העתק המחאה ע"ס 24,780 ש"ח ערוכה לפקודת התובעת משוכה על חשבון הנתבעת אשר חוללה; העתק חלקי של החלטה מיום 29.11.2015 שניתנה על ידי בית המשפט השלום בטבריה המתייחסת לתיק 7706-11-15 ( צורף חלק מעמ' מס' 2 כשהוא חתוך ואשר פרטים הושחרו בו); מכתבי התראה שהוצאו לנתבעת; העתק חשבון ארנונה ע"ש הנתבעת; תמונות וכן הצעת מחיר לבצוע תיקונים.

הנתבעת טוענת עוד כי התובעת הסתירה ממנה כי היו בעבר ניסיונות דומים לקבלת רישיון עסק בגלריה אשר נדחו וכי כל פניותיה להשבת דמי השכירות ששולמו על ידיה נדחו חרף התחייבות התובעת לעשות כן. עוד טוענת הנתבעת כי השקיעה כספים רבים במושכר ואף השביחה אותו ועל התובעת לפצותה בגין השקעותיה וכי בכוונתה להגיש תביעה כספית כנגד התובעת בגין נזקיה.

חובת הקטנת הנזק: לאחר שנקבע כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות ולא עומדת לה הגנת הסיכול, יש לבחון האם יש לפסוק לתובעת את מלוא תשלום דמי השכירות הנותרים , או שמא פיצוי מצומצם יותר, לנוכח חובת הקטנת הנזק החלה על המשכיר מכוח סעיף 14 לחוק התרופות.

...

לעניין יתר רכיבי התביעה כגון נזקים למושכר, אני קובעת כי לא עלה בידי התובעת להוכיחם: התובעת לא צירפה חוות דעת של מומחה מטעמה לביסוס טעתנה ולפיה הנתבעת גרמה למושכר לנזקים.

משכך, אני קובעת כי ערבותו של הנתבע מס' 2 להתחייבויותיה של הנתבעת 1 עפ"י הסכם השכירות שרירה וקיימת.

לפיכך אני מורה על חיובם של הנתבעים 1 ו-2 יחד ולחוד בסך של 12,385 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2016 ועד לתשלום המלא בפועל וכן בצירוף אגרת המשפט בסך של 807.24 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 2,200 ש"ח. וכן בצירוף הוצאות בגין הגשת סיכומיהם של הנתבעים באיחור ניכר, אף מעבר למועד שהוארך על ידי בית המשפט לבקשתם בסך כולל של 1,000 ש"ח. הסכומים ישולמו לתובעת בתוך 30 יום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

לפניי תביעה כספית על סך 430,000 ₪ שעניינה הפרת חוזה שכירות ופיצויים בגין נזקים נטענים.

התובע טוען, כי עקב הפרת הסכם השכירות ע"י הנתבעת וחוסר יכולתו להפעיל את המיזם נגרמו לו נזקים בסך של 430,000 ₪ לפי הפרוט הבא: (א) שפוץ להכנת המושכר לפעילות העסקית בסך של 250,000 ₪; (ב) הפסד רווח מהעסק החל מיום החתימה על הסכם השכירות ועד מועד הגשת התביעה בסך של 180,000 ₪.

עם תום ההיתקשרות החוזית, בין אם עקב סיומה או עקב ביטולה ע"י המשכיר עקב הפרה, התחייב השוכר לפנות את המושכר מכל חפץ שאינו שייך למשכיר, אחרת יהיה המשכיר רשאי להכנס לנכס ולהוציא ממנו כל חפץ השייך לשוכר ללא פניה לערכאות, לרבות הרשות להתקנת מנעולים חדשים במושכר.

עוד הוא הוסיף "התובע ידע היטב לפני חתימת חוזה השכירות שיהיה עליו להוציא היתר ו/או רישיון עסק להפעלת המיזם" (סעיף 16), כל זאת לאחר שהתובע הצהיר בהסכם כי הוא "בדק את המושכר ומצא אותו מתאים למטרותיו". שטרית הדגיש כי הנתבעת "מעולם לא הבטיחה לדאוג לרישיונות ו/או להיתרים וכי התובע שכר את המושכר לאחר שבדק אותו ומצא אותו מתאים למטרותיו" (סעיף 19).

...

משכך, אני קובעת כי לא עלה בידי התובע להוכיח 'שיטתיות' בהתנהלות הנתבעת בנוגע לאופי ההתחייבויות החוזיות או ביחס לסוגיית הפרת חובת תום הלב, וממילא אין בהסכם השכירות שנכרת עם שוכר אחר כדי להוכיח מצג שווא מטעם הנתבעת לעניין היתר לסככות או היתכנות הפעלת המושכר למטרת השכירות הנוכחית, לא כל שכן, קיומה של זהות בין השכירות הקודמת לזו הנוכחית לעניין היתכנות קבלת היתרים כאמור.

לסיכום פרק זה: דין טענות התובע לפיהן הנתבעת הפרה את הסכם השכירות, עת העלימה כי לסככות אין היתר ולא קיבלה אישור המינהל להשכרה, להידחות, בהעדר הוכחה.

סוף דבר לשיטה אחרונה, התביעה נדחית.

אז, התגלעה מחלוקת בין הצדדים; מר שבת טען כי הנתבעים הפרו את ההסכם, לא שילמו את מלוא דמי השכירות, לא דאגו לקבלת רישיון עסק וגרמו לו לנזקים שונים, כגון: תשלום שכר טירחת עורכת הדין בתביעה שהגיש קבלן שיפוצים נגד הנתבעים בגין אי תשלום יתרת הסכום עבור עבודות שביצע באולם ובין היתר תבע אותו בתא"ק 5688-15-17, והחזר כספי עבור הזמנת בשר שטען כי הנתבעים הזמינו אך הוא שילם עבורם.

התובעת טענה כי בעקבות הפרת ההסכם הנתבעים חייבים לשלם לה 70,800 ₪ פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם; 639,960 ₪ עבור דמי השכירות לתקופת ההסכם בנכוי הסכומים ששולמו על ידי הנתבעים בסך 146,280 ₪; 10,530 ₪ החזר בגין שכ"ט עו"ד בתביעת קבלן השיפוצים; 6,940 ₪ עבור חשבונית רכישת בשר; ובסה"כ 726,980 ₪.

"טעות" מוגדרת בסעיף 14(ד) לחוק החוזים: "טעות, לעניין סעיף זה וסעיף 15 – בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה". חוק החוזים מחריג מצב של טעות בכדאיות העסקה, שכן, חזקה על הצד שטוען לכך לבחון את כדאיות העסקה טרם ביצועה, ואם בחר להיתקשר בעיסקה שהתבררה כלא כדאית אז אין לו להלין אלא על עצמו.

על פי סעיף 17 להסכם, התובעת רשאית לתבוע מהנתבעים פיצויים או לאכוף כל תניה בהסכם במידה והשוכרים לא יקיימו אותה גם לאחר ביטול ההסכם.

...

משכך, לא הוכח כי מדובר בחוב שיצרו הנתבעים, ולכן אין הם חייבים לשפות את התובעת בגין סכום זה. לסיכום, על הנתבעים לשפות את התובעת מכוח סעיף 14 להסכם בסך 10,530 ₪ בלבד.

כל הטענות הן טענות בעלמה ללא ביסוס ראייתי החל מאירוע הנזק ועד לאומדן הנזק, ומכאן שטענות הנתבעים לגבי הנזקים בשל הנזילות נדחות על הסף.

סיכומו של דבר: הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 342,020 ₪, עבור דמי שכירות, וסך של 10,530 ₪ עבור שכ"ט עו"ד בגין הייצוג בתביעת הקבלן, ובסה"כ הם חייבים לשלם לתובעת 352,550 ₪.

ביום 6.11.2016 הודיע ב"כ כליף, עו"ד גרשטיין, לנתבעת על ביטול ההסכם, מאחר ולכליף נודע במהלך תהליך הוצאת רישיון עסק כי הנכס אינו מיועד למטרה המסחרית המוסכמת הקבועה בהסכם (נספח י"א לתצהיר הנתבעת).

עוד נאמר שם, ביחס לכליף: "בהתאם להסכם השכירות, השוכר מתחייב לשאת בתשלומי הארנונה החלים ממועד קבלת החזקה במושכר בתאריך 1/10/2016 (סעיף 7 להסכם השכירות – מצ"ב נספח א'). אי לכך אבקשכם בזאת כי החל מתאריך 1/10/2016 יש להעביר את חיובי הארנונה התקופתי בגין המושכר ע"ש שמו של השוכר: דוד כליף אירועים בע"מ ח.פ. 511511214" בחודש פברואר 2017 הגישה הנתבעת עתירה מנהלית שניה כנגד התובעת וכנגד הוועדה המקומית ראשון לציון, עקב סירובן של הנ"ל ליתן רישיון עסק, כאשר לטענת הנתבעת סרוב זה אינו עולה בקנה אחד עם פסק הדין הקודם שניתן.

הדבר עולה באופן ברור למדי ממסמכי התביעה שהגישה כליף כנגד הנתבעת בת.א. (ראשל"צ) 26975-12-16, בגין הנזקים שנגרמו לכליף, לטענתה עקב הפרת הסכם השכירות בינה לבין הנתבעת (להלן: "תביעת כליף").

הנתבעת הגישה תביעה שכנגד כנגד כליף, ובמסגרתה טענה, בין היתר, כי כליף נטשה את הנכס (סעיף 3 לכתב התביעה שכנגד), כי לא שילמה את תשלומי הארנונה אותם התחייבה לשלם בהתאם להסכם עמה (סעיף 40 לכתב ההגנה), וכי היא תובעת ממנה לפצותה בגין חיובי הארנונה אשר בהם היא חייבת לשאת כעת, עקב הנטישה, בגין כל תקופת השכירות (סעיף 20 לכתב התביעה שכנגד).

דא עקא, ממסמכי תביעת כליף עולה בבירור כי התובעת ידעה היטב על רישומה כמחזיקה, כבר בחודש נובמבר 2016, שכן התובעת הודיעה לנתבעת, במכתב מיום 29.11.2016 כי "לנוכח הודעתו (של כליף – הערה שלי, ר.א.) על משיכת הבקשה להחלפת משלם בגין הנכס שבנידון ועל כך שחוזה השכירות לא מומש, הרי שהחיוב בנכס זה יוותר על שמך". מכתב זה נשלח בדואר רשום, ובהתאם לכך חזקה שהגיע ליעדו (סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971).

...

במאמר מוסגר אוסיף שסבורני, כי זכות זו הינה סמכות בשיקול דעת.

ואולם, נראה לי כי בענייננו, התובעת עומדת בקלות בנטל זה, נוכח הסיכסוך שניצת לנגד עיניה ממש, כבר בתחילת תקופת השכירות, בין הנתבעת לבין כליף.

נוכח כל האמור אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 218,175 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

לימים, החל נתבע 5 כמי שניהל את כל המערכת החוזית אל מול התובע, להערים קשיים, מבלי להתייחס לרשום בחוזה, אשר הפך בהמשך ההיתקשרות להיות חוזה בלתי חוקי, והתובע נאלץ לעזור את המושכר טרם סיום תקופת השכירות והגיש תביעתו זו. האם במקרה דנו זכאי התובע לפיצויים? בשאלה זו נעסוק להלן.

לאור האמור, טען התובע כי מדובר בהפרה יסודית של הסכם השכירות ובקש לחייב את הנתבעים לשלם לו פצויי קיום בסך 622,549 ₪, פצויי הסתמכות בסך של 192,145 ₪ ופצוי בגין עוגמת נפש בסך 30,000 ₪.

נתבעים 2-4 העלו טענה נוספת שלפיה, הסכם השכירות בטל מעקרו וזאת מכיוון שלעסק לא הוצא רישיון ולא נבדקה התאמת העסק להפעלתו.

...

טענת השיהוי בהגשת כתב התביעה הנני דוחה את טענת הנתבעים שלפיה, כתב התביעה הוגש בשיהוי רב. התובע עזב את המושכר ביום 20.11.16 ואילו התביעה הוגשה ביום 18.12.17 ואין בכך משום השתהות מצד התובע.

סוף דבר הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום כולל בסך 144,000 ₪ בגין הפרת החוזה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה.

כמו כן, הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ כולל מע"מ והוצאות משפט בסך 10,000 ₪; סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום ממעד קבלת פסק דין זה אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.