תביעת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין ויורשי המנוח

רקע התובעים, יורשי המנוח גלבן קופל ז"ל, עותרים לפצוי בגין הפקעת קרקע שהייתה בבעלות המנוח.

בסעיף 34 לפקודת ביניין ערים נקבע, כי "כל אדם אשר ביום קבלת תוקף של תכנית הוא בעליו של רכוש אשר נפגע לרעה על ידי התכנית, שלא על ידי הפקעת הרכוש, יכול תוך שישה חודשים מיום קבלת תקפה של התכנית, בהודעה בכתב שתוגש במשרד הועדה המקומית, לתבוע פיצויים בשל אותה הפגיעה". בעיניין זקס עלתה טענה, לפיה מאחר והנזק שניגרם לבעלי הקרקע מקורו בהפקעה העתידה של אותו נכס הרי שאין לומר כי הנזק נגרם שלא על ידי הפקעת הרכוש ואין מקום לתביעת פיצויים.

...

בשלב זה אקדים ואומר, כי במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בעניין זה מקובלת עליי עמדת הנתבעות, כפי שיפורט.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7116/14 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג המערערות: 1. הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה הרצליה 2. עריית הרצליה נ ג ד המשיבים: 1. רפי יהודה 2. יהודה פוזיילוף 3. יורשי המנוח אפרים פוזיילוף ז"ל 4. חיים כרפוט 5. שרה כרפוט 6. אירנה אדיזם ו-45 אח' 7. פנינה בסרגליק ו-48 אח' ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת (בדימ') ד' פלפל) בת"א 1733/07 מיום 21.7.2014

סעיף 13 לחוק הרכישה קובע לאמור: "תשלום פיצויים על פי חוק זה, למעט הסכום המשולם לפי סעיף 9א, מותנה בכך שבעל הזכויות שנרכשו ויתר בכתב על כל תביעה ותשלום הקשורים לרכישת הזכויות". מסעיף זה נלמד כי "מי שנידרש להוראות החוק המתקן כדי לזכות בפיצויים בגין הפקעת קרקע, חייב לספק עצמו בהוראות אלו ושלא להדרש לכל תביעה ממקום אחר" (עניין הורוביץ, בעמ' 43.

...

במצב זה אני סבור שהברירה בידם: להסתפק בתשלומים שקיבלו לפי חוק הרכישה; או להחזיר את תשלומי הריבית וההצמדה לפי חוק הרכישה ולקבל במקומם את אחד הסעדים האחרים שבית המשפט המחוזי פסק להם (השוו לדברי חברתי, השופטת (כתוארה אז) א' חיות, בע"א 7210/00 דנה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(6) 469, 478 (2003): "משביקשו המערערים לבחור במסלול הראשון, דהיינו בקבלת פיצויי קרן נומינליים לפי סעיף 12 לפקודה בצירוף פיצויי פירות לפי סעיף 13 לפקודה, לא היה מקום לשלול מהם את זכותם זו ולפסוק להם פיצוי במסלול השלישי [פיצויי קרן בצירוף הצמדה וריבית על פי חוק הרכישה – ע' פ'], השונה מזה שבחרו")).

על כן לא מצאנו להביע עמדה לגביו.

סוף דבר אציע אפוא לחבריי לקבל את הערעור בעיקרו, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולקבוע כך: (א) פיצויי ההפקעה יעמדו על 10 דולר למ"ר לשצ"פ ועל 5 דולר למ"ר לדרך.

עוד טוענים התובעים, כי בפסיקה הוכרה זכותו של יורש לחבור לתביעת פיצויים שהגיש יורש אחר ביחס לאותם מקרקעין שהופקעו, גם כאשר הבקשה הוגשה לאחר סיום תקופת המעבר שנקבעה בהילכת ארידור, ובאופן דומה יש לטענתם לפעול במקרה דנן באשר לתביעתם שלהם.

תשובת המדינה: בתשובתה לתגובת התובעים שבה המדינה ומפנה לפסיקה אשר קבעה כי הילכת ארידור חלה גם ביחס לתביעות שהוגשו בגין הפקעות לפי חוק הרכישה, בטרם חקיקת חוק ההתיישנות, ומכאן שהיא חלה על תביעה זו. אשר לטענות התובעים בעיניין סעיף 8 חוק ההתיישנות, המדינה טוענת כי אין לו תחולה במקרה דנן, מקום בו הזכות של המנוח תאופיק היתיישנה זה מכבר, ולתובעים עמדה רק תקופת המעבר שנקבעה בהילכת ארידור.

סעיף זה קובע כי: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל לתקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה". התובעים טוענים כי יש לראות בהכרת המדינה בזכות היורשים האחרים לפיצויים בגין הפקעת המקרקעין, משום הודאה בזכותם שלהם, שיש בה כדי "לאפס" את מירוץ ההתיישנות, אף לאחר תום תקופת ההתיישנות.

...

סבורני כי אף את טענה זו אין לקבל.

המסקנה מהמקובץ היא כי תביעת התובעים התיישנה.

משכך, אני מקבלת את בקשת המדינה ומורה על דחיית התביעה על הסף בשל התיישנותה.

למעלה מ-40 שנה! לאחר ההפקעה, ב-14/5/1998 פנה עו"ד י. מחלב, בשם מרשו, מר אהרן רובינשטיין, מיופה-הכח של ג'רייס, יורש המנוח קייסר, למינהל מקרקעי ישראל (ת/10), בבקשה להודיעו בחוזר מהו סכום הפיצויים המגיעים למרשו בגין הפקעת חלקה 2 המנדטורית בגוש 10617.

ב-2/2/1956, עת בוצעה ההפקעה נשוא התובענה, המנוח קייסר או יורשיו כבר לא היו בעלי הזכויות במקרקעין, ולכן גם לא היו זכאים לפצויי ההפקעה שניתנים אך ורק לבעלי הזכויות במקרקעין.

...

ב-17/3/2020 ניתנה החלטה על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים בצירוף כל המסמכים הרלוונטיים, בכל הקשור בשאלת הבעלות, וזאת לאחר שהצדדים לא הגיעו ביניהם להסכמה בעניין זה. אשר על-כן, יש לבחון האם התובע הוכיח בעלות סבו, המנוח קייסר, במקרקעין הרלוונטיים לגביהם הוא תובע פיצויי הפקעה, ואזי יהא מקום למינוי מומחה לצורך קבלת חוות-דעת בנוגע לשווי פיצויי ההפקעה, או האם הבעלות לא הוכחה, ואזי דין התביעה להידחות.

בכל הקשור לעניינו של התובע, אינני סבורה כי יש הצדקה לדחות התביעה בטענת שיהוי בכל הקשור לשטח A שיש לגביו די ראיות גם כיום, אולם השיהוי של התובע וכן של סבו ואביו בהחלט גרם לנזק בכל הקשור לשטח B, וכפי שפורט לעיל - התביעה, בכל הקשור לשטח B, דינה להידחות.

לסיכום הנני קובעת כי סבו המנוח של התובע, המנוח קייסר, לא היה נפקד, והיה זכאי להירשם כבעלים של 6.628 דונם (שטח A) בחלקה 2 המנדטורית בגוש 10617.

התביעה בהתייחס ליתר השטח בחלקה- נדחית.

חלקו במקרקעין הוא כדלקמן: מחלקה 111 – 5275 מ"ר; מחלקה 163 – 129 מ"ר; מחלקה 167 – 1828 מ"ר; סה"כ 7232 מ"ר. התובעים הם יורשי המנוח ולא קיימת מחלוקת בשאלת הזכויות.

המחלוקת בין הצדדים בתובענה זו היא בעיניין שיעור פצויי ההפקעה בגין הפקעת המקרקעין, עת התובעים טוענים כי יש להיתחשב בפוטנציאל שהיה צפוי להיתממש בשנים לאחר ההפקעה (היינו בניית העיר כרמיאל), שהיה קיים בפועל עובר להפקעה, באמצעות תוכנית מרטנס (אליה נתייחס להלן), שהוכנה בשנת 1961, כשנה לפני המועד הקובע.

...

התובעים בסיכומיהם (סעיף 12) ניסו לאבחן את ענין מרקוביץ מהתובענה דנן, בכך ששם (ענין מרקוביץ) דובר על הפקעה לפי חוק התכנון והבניה, היינו הפקעה מכוח תוכנית, וכאן אין הדבר כך. סבורני כי עסקינן בהבחנה מלאכותית, שכן גם בענין מרקוביץ דובר בסופו של יום בהפקעה על פי הפקודה, ודברי בית המשפט שם על שווי המקרקעין לצרכי חישוב פיצויי ההפקעה (שאין מתחשבים בקביעת השווי בתוכנית שהיוותה את מטרת ההפקעה) היו כלליים, באופן שהגיונם חל אף על המקרה דנן.

לכן סבורני כי דברי בית המשפט בענין עומרי, לענין אי השפעתה של תוכנית מרטנס על שווי המקרקעין, רלוונטיים גם למקרה דנן.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, לא הוכחה פלוגתא פרטנית מוצדקת במקרה דנן, המצדיקה סטייה מהלכות טבר, המסוכמות בסעיפים 8-9 לעיל.