תביעת פיצויים בגין הטרדה מינית של מלצרית

רועי עמרם (להלן – התובע) הגיש תביעתו נגד אחלה ב.ד חן אילת בע"מ (להלן – הנתבעת) המפעילה מסעדה בעיר אילת, לתשלום זכויות סוציאליות שונות בסך של 178,448 ₪, בגין פצויי פיטורים ושיחרור קופות; תגמולי פנסיה ושחרורם; פדיון חופשה שנתית; דמי הבראה; הפרישי שכר; השבת תשר; אי מתן הודעה לעובד; משכורת חודש יוני 2013; תמורת הודעה מוקדמת; דמי מחלה; שכר חודש 7/13.

לטענת הנתבעת, חלה עליה החובה כמעסיקה לברר תלונות בחשד לעבירות מין, אולם כאשר נודע לנתבעת כי התובע פועל בעסק מתחרה, היה ברור לה כי התובע לא מעוניין לברר הפרשה והוא לא מתכוון לחזור לעבוד בנתבעת.

בנוסף, ביקשה הנתבעת לצרף תצהיר משלים של טל בן אפרים ובקשה לזימון שלשה עדים מטעם הנתבעת: עמרם מנחם, אחיו של התובע, אצלו הועסק התובע במשך כל השבוע ובימי שישי ושבת וכן היה מעורב באירועים שונים שארעו בטרם השעייתו של התובע ואחריה; הגב' אביבה בלק, מלצרית לשעבר של הנתבעת ואשר לטענת הנתבעת יש בכוחה להעיד כי התובע נהג להטריד מלצריות נוספות שיעבדו תחת נהולו ומר יואב פיטוסי, שותפו של התובע במסעדה שניפתחה על ידי התובע.

...

אשר על כן, דין תביעת התובע ברכיב זה, להידחות.

סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע: סך של 21,736 ₪ בגין פיצויי פיטורים וזאת בקיזוז הכספים הצבורים ע"ש התובע בקופת הפיצויים; סך סל 9,015 ₪ בגין חלף הודעה מוקדמת; סך של 8,179.28 ₪ בגין הפרשי הפרשות לפנסיה וזאת בקיזוז הכספים הצבורים ע"ש התובע בקופת הפנסיה (חלק מעסיק); סך של 1,315 ₪ בגין הפרשי פדיון חופשה; סך של 53,071.39 ₪ בגין הפרשי שכר; סך של 1,000 ₪ בגין אי מתן הודעה לעובד.

הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובהשתתפות בשכ"ט ב"כ בסך כולל של 2,500 ש"ח. הנתבעת תשלם את הסכומים בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 68894-07-18 חפיף נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ ואח' לפני כבוד השופטת כוכבה לוי התובעים: **** חפיף באמצעות בא כוחה עו"ד נצחון גואטה הנתבעים: 1.חברת החדשות הישראלית בע"מ 2.שידורי קשת בע"מ באמצעות בא כוחן עו"ד יוסי מלצר פסק דין

למקרא כתב התביעה עולה כי לצד התביעה לפצוי בגין פרסומים מעוולים על פי חוק איסור לשון הרע, הוגשה התביעה לפצוי בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות – סעיפים 2(4),2(6) 2(7) לחוק זה ,טענה להפרת זכות היסוד של התובעת לפרטיות מכח סעיף 7(א) לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו, תביעה לפצוי מכח סעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין בגין ניזקי גוף (נפש)- סע 16(ב) לכתב התביעה.

עובדות התביעה שהוכחו בפני: ביום 17.10.2017 פירסמה הנתבעת 1 כתבה במסגרת התכנית "מהדורה ראשונה" וכן במסגרת התכנית "שש עם עודד בן עמי" בנושא קמפיין "גם אני". אין חולק שהתובעת לא הייתה חלק מהפקת תוכנית זו, לא נתבקשה להרשות או להיות מעורבת ובודאי שלא נתנה הסכמתה או תמיכתה לקמפיין זה ולא כל שכן לפירסום תמונתה בקשר עם קמפיין זה. לגירסת התובעת הסתבר לה לתדהמתה שתמונתה במלואה ובאופן ברור לחלוטין, פורסמה כחלק מכתבה בנושא קמפיין "METOO" באופן שמציג אותה כקורבן לפעילות שכנגדה יצא הקמפיין – כקורבן להטרדה או פגיעה מינית.

...

ממכלול נימוקים אתה אני קובעת כי פרסום תמונתה של התובעת על ידי הנתבעות מהווה פרסום אסור ומעוול על פי חוק איסור לשון הרע, שאינו חוסה תחת הגנות חוק איסור לשון הרע, באשר הנתבעות כאמור עשו שימוש בתמונת התובעת תוך הוצאת התמונה מהקשרה הנכון כפי שעולה ממנו מפורשות, ולצרכיהן בלבד! העדר תחולה להגנת תום הלב מעיון בחומר הראיות שבפני ובעיקר מגרסתן העובדתית של הנתבעת מסקנתי היא כי לנתבעות לא עומדת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 (1) לחוק איסור לשון הרע לפיה "הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3" .

ולמעשה מסקנתי היא הפוכה, על הנתבעות היה לדעת והן היו חייבות לדעת כי בהוצאת תמונת התובעת מהקשרה הנכון הן עלולות לפגוע בתובעת.

בהמשך הצהירה בסעיף 16ג. לתצהירה – עדות שלא נסתרה כי למן פרסום תמונתה על ידי הנתבעות "אני חשה תסכול עמוק , שרויה בדיכאון ובושה וממעיטה לצאת מביתי" – עדותה זו לתקופה הרלבנטית לא נסתרה ואני מקבלת אותה !.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9302/17 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט ע' גרוסקופף המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתפ"ח 26448-06-15 מימים 19.7.2017 ו-22.11.2017 שניתנו על ידי כב' השופטים ח' סלוטקי, א' אינפלד וא' חזק תאריך הישיבה: כ"ה בטבת התשע"ט (02.01.2019) בשם המערער: עו"ד טלי גוטליב בשם המשיבה: עו"ד ארז בן-ארויה ][]פסק-דין

המערער הורשע בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות (סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), מעשה מגונה בנסיבות מחמירות (שתי עבירות לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1), 345(א)(1) לחוק העונשין), הטרדה מינית (עבירות מרובות לפי סעיפים 3(א)(3), (4) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק למניעת הטרדה מינית)) והדחה בחקירה (סעיף 245(א) לחוק העונשין).

בגין עבירות אלה נגזר לו עונש של 7 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שיחרורו ופצוי המתלוננת בסך של 120,000 ש"ח. אציין כבר בפתח הדברים ולמרות שלעניין זה אין השלכה על הכרעתנו כי, לדאבון הלב, התבשרנו כי המתלוננת נפטרה בטרם עת בחודש ספטמבר 2018 בנסיבות שאינן ברורות.

עם זאת, העלה השופט חזק בדעת מיעוט קשיים המטילים ספק בשאלה אם המתלוננת הסכימה ליחסי המין וליתר המעשים שיוחסו למערער בכתב האישום: לא ברור מדוע הכחישה המתלוננת שקיימה שיחות רבות עם המערער באמצעות שליחת מאות מסרונים; הגרסאות השונות באשר למקום האונס עשויות להישתלב עם אפשרות שהמתלוננת קיימה יחסי מין עם המערער כמה פעמים בכמה מקומות – ושעשתה זאת מרצונה; המתלוננת סיפרה תחילה שבזמן האונס ישב המערער על כסא, אך בבית המשפט היתעקשה שאינה זוכרת כסא כזה; בעדותה במישטרה תארה המתלוננת שני מעשים מגונים, ואחר כך טענה שהיו רבים; אפשר שהמערער נגע באיבר המין של המתלוננת פעמים רבות ובכל פעם היא השגיחה לבקשתו אם באים אנשים; המתלוננת המשיכה לפקוד את החנות לאחר המעשים שעשה בה המערער; היא המשיכה להיות בקשר מסרונים עם המערער גם לאחר שקבלה וסת; אבי המתלוננת חשד שהיא נימצאת בקשר עם המערער וחשד לאחר ששמע שהווסת של בתו אחרה – ואפשר שהיא לא סיפרה את כל הפרטים מחשש מכעסו.

(ב) העלאת ספק סביר: כיצד? מכל האמור עד כה עולה כי התביעה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי המערער עשה במתלוננת עבירות מין שלא בהסכמתה.

...

לטענת המערער, בידו תצהיר של אישה שלפיו בעלה התלונן נגד אבי המתלוננת, וזו איימה להרוס את חיי המתלונן "כפי שהרסה את חייו של [המערער]". לא מצאנו לנכון לאשר את בקשת המערער לגבות ראיה בשלב זה של ההליך, ואין בהליך המתואר בבקשה כדי להשפיע על ענייננו.

לסיכום, שלושת ההיבטים שציין המערער הם נייטרלים בשאלת ההסכמה.

לסיכום פרק זה: המערער הציג טענות שונות לתמיכה בגרסתו שהמתלוננת הסכימה למעשים.

ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא. סוף דבר בשל כל האמור לעיל אציע לחבריי לדחות הן את הערעור על הכרעת הדין, הן את הערעור על גזר הדין, ולהותיר על כנם את הכרעת דעת הרוב בבית המשפט המחוזי ואת גזר דינו על כל חלקיו.

וכך קבע ביהמ"ש מפי כב' השופטת (כתוארה אז) מ' נאור: "פסק דין שניתן בהיעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההיתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להיתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהיעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שאירע בעניינינו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בעניינינו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האנטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונישנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האנטרס הצבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעיניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (עניין קלוז'נר, בעמ' 587) כבמקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כימעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כימעט לכל, שאין הדבר אפשרי" (פסקה 20, ההדגשה אינה במקור).

שני שופטי ההרכב הצטרפו לתוצאת פסק דינה של כב' השופטת נאור, כאשר כב' השופט רובינשטיין הצטרף למסקנתה בדבר קיומו של מעשה-בית-דין, והסתייג מהחלת דוקטרינת המניעות, ואילו כב' השופט מלצר דוקא הצטרף למסקנה כי בנסיבות הללו ישנה מניעות מהגשת התביעה, ולא מעשה-בית-דין.

אוסיף, אולי למעלה מן הצורך, כי איני משוכנעת שההסכם אכן שלל מהמנוח כל זכות תביעה שהיא בגין העבודות להרחבת הכביש, לרבות תביעת פיצוי מכוח סעיף 197 לחוק התיכנון והבנייה, ואזכיר, כי ההסכם אינו כולל כל הוראה מפורשת שלפיה מוותר המנוח על תביעות כספיות מכל מין וסוג שהוא.

אכן, ביהמ"ש המחוזי קבע, כי לאור קביעת בית משפט השלום בתביעה האזרחית, שלפיה ההסכם בעל תוקף, מתחייבת המסקנה בדבר דחיית התביעה לדמי שימוש; אולם לא השתכנעתי כי מכך נובעת בהכרח גם המסקנה שתביעת פיצוי בגין פגיעה על ידי תכנית, מכוח סעיף 197 לחוק התיכנון והבנייה, נשללה גם היא מהמנוח מכוחו של אותו הסכם, ומכל מקום – שאלה זו בודאי לא עמדה להכרעה ישירה בביהמ"ש המחוזי.

...

סוף דבר מהאמור עולה, כי המועצה אינה רשאית לתבוע בהליך זה השבה של הכספים ששולמו למנוח על פי פסק הדין שניתן בתביעתו בסדר דין מקוצר, לאחר שהוא זכה באותה תביעה, מבלי שהנתבעת טרחה להתגונן מפניה ולהעלות במקום הדיוני המתאים את טענותיה כנגד החיוב.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעים (יחד ולחוד) שכ"ט עו"ד בסך 14,000 ₪.

בחודש פברואר 2017 החלה המשיבה, אשר הייתה באותה עת כבת 21, את עבודתה בבית המלון בתור מלצרית לובי.

כמו כן טענה המשיבה כי העברתה מתפקידה לסביבת עבודה מתעמרת נעשתה על רקע ההטרדה המינית שחוותה – דבר שמזכה אותה בפצוי גם בגדרם של סעיפים 3(ב) ו-6(א) לחוק למניעת הטרדה.

באשר לתביעת המשיבה נגד העותרת – נקבע כי מאחר שלא הוכח התקיימותה של הטרדה מינית, אין לחייב את העותרת בפיצויים מכוחו של סעיף 7(ג) לחוק למניעת הטרדה.

...

כפי שיפורט להלן, בפסק הדין בערעור התקבל ערעורה של המשיבה 2 (להלן: המשיבה) על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ­­­באר שבע (להלן: בית הדין האזורי) מיום 31.8.2021, אשר ניתן בגדרי סע"ש 22307-02-18 (השופט י' אזולאי ונציגי הציבור גב' מ' פישמן ומר ד' ברקאי) (להלן: פסק הדין האזורי), ונקבע בו כי העותרת תשלם למשיבה פיצויים בסך של 120,000 ש"ח, בתוספת 20,000 ש"ח בגין הוצאות משפט; וכי המשיב 3 (להלן: המשיב) ישלם למשיבה פיצויים בסך של 40,000 ש"ח, בתוספת 5,000 ש"ח בגין הוצאות משפט.

'המקרים בהם אפשרית פרשנות משפטית לכאן או לכאן הם בדרך כלל בגדר דוגמא לנסיבות בהן אין להסיק על דבר קיומה של טעות משפטית מהותית, שהרי עצם קיומם של פרושים משפטיים חילופיים או של מגוון של דרכים משפטיות אפשריות אינו מתיישב עם המסקנה כי נפלה טעות משפטית מהותית.

לשון אחר, אם פתרון פלוני הוא בגדר טעות מהותית, אין בדרך כלל מקום למסקנה כי יש לנושא פנים לכאן או לכאן.

סוף דבר העתירה נדחית אפוא בזאת על הסף.