על כן נמחקה תביעתו ברכיב זה.
לטענת הנתבעת, פעל התובע בחוסר תום לב עת לא מילא את חובותיו כעובד, נעדר מבית הספר בשעות העבודה תוך שהוא עובד במקום אחר, גבה כספים מתלמידים מבלי להעבירם ליעדם, רכש ציוד שאינו נידרש ונטל לביתו ציוד של בית הספר.
בעיניין זה יפים הדברים שנקבעו על ידי בית המשפט העליון בבג"צ 5618/01 יצחק צויזנר נ' בית הדין הארצי לעבודה:
"מעבר לידרוש נעיר, כי גם לו היה העותר מצביע על עילה להתערבותנו, הרי שהסעד שנידרש על-ידי העותר, סעד האכיפה, מותנה כידוע באפשרות לקיימו, ובכך שהאכיפה לא תהא בלתי צודקת בנסיבות העניין. ראו סעיפים 3(1), 3(2) ו-3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 ואילו במקרה שלפנינו, לנוכח משבר האמון החריף שנתגלע בין העותר לבין צוות המורים, שבשלו פוטר העותר, דומה שאין זה צודק - ונראה שגם בלתי אפשרי מבחינה מעשית - לכפות על מעבידו של העותר, בית הספר, להחזירו למשרת הניהול."
עם זאת, משנפלו פגמים מהותיים בהליך ובעילת פיטורי התובע מחד גיסא ומשהגענו למסקנה כי אין להשיבו לעבודה בנתבעת מאידן גיסא, הרי שדרך המלך היא לפצותו בגין פיטוריו שלא כדין.
(ג) הופסקו ההליכים כאמור בסעיף קטן (א), לאחר שהעובד פרש מהשרות, רשאי נציב השרות להחליט על תשלום המשכורת, כולה או מקצתה, לתקופת ההשעיה, בתנאים ולתקופה שייראו לו" (הדגשה שלי - י.א.ש.).
במקרה דנן, מצויה בפנינו מחד גיסא, היתנהלותה של הנתבעת בדרך שבה בחרה לפטר את התובע תוך הצגת עילה של צמצומים וסגירת מגמה כאשר למעשה עילת הפיטורים היא הפרות המשמעת של התובע; היתנהלותה ב"דרכה אל המטרה" כאשר פעלה להשעיית התובע באופן לא מידתי תוך שהיא מוציאה אותו מכתה בעת שהוא מלמד ובפני תלמידיו מורה לו על הפסקת עבודתו לאלתר; במניעת השבתו לעבודה תוך הפרת הוראת בית הדין למשמעת; במניעת טפסים ואישורים לאחר פיטורי התובע והמנעות מכוונת משיבוצו בבית הספר למרות שהודיע על יציאה לחל"ת מבית הספר אורט (יציאה שאושרה במכתב על ידי ארגון המורים (ת/18)) - כל אלה מעלים את הרושם כי אכן נהגה הנתבעת באופן של היתעמרות כלפי התובע.
...
סוף דבר
התביעה מתקבלת בחלקה.
הנתבעת תשלם לתובע:
סך של 40,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין.
בנוסף תשלם הנתבעת את כל ההפרשות הפנסיוניות הנובעות מהפרשי השכר וזאת תוך 30 יום מהיום.