תביעת פיצוי על בלימה פתאומית שעשה נהג אוטובוס

. (2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק; למונח "אשם תורם" הגדרה נפרדת, המצויה בסעיף 68 לפקודת הנזיקין, ולפיה: "(א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך היתחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; ..." שמירת מרחק בין שני כלי רכב החובה על שמירת מרחק בין שני כלי רכב על הכביש מעוגנת בתקנה 49 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות") וזו לשונה: ריווח בין רכב לרכב תק' (מס' 3) תש"ל-1970 תק' (מס' 3)  תשנ"א-1990 49.

וכך מסר נהג הנתבעת 2: "התחלתי לשאול אותו (את נתבע 1) מה קרה והוא היה מאוד מבולבל הוא לא הבין מה קורה סביבו אז שאלתי את נהג האוטובוס, שהסביר שהוא לפתע ראה רכב שפשוט חוצה את הכביש כאילו הוא הולך רגל והוא נאלץ לבלום והוא פגע בו...." (שורות 16-14, עמ' 5 לפרוטוקול הדיון).

אם כטענתו, היה בקשר עין עם הנעשה בכביש ושם ליבו למתרחש לפניו, הרי שהיה אמור להתחיל לבלום את רכבו ברגע שהבחין ברכב התובעת מתחיל לבלום ולא כאשר רכב התובעת היה במצב עצירה.

...

עוד אני קובע, כי אשמו של הנתבע 1 לנזקי הנתבעת 2, עולה כדי 10% - כאשם המקים עילת תביעה.

משהגעתי לכלל מסקנה כאמור, אני מורה כדלקמן: בתביעה העיקרית: הנתבע 1 ישלם לתובעת בגין הנזק במוקד הקדמי וכן 10% משיעור הנזק במוקד האחורי, סך של - 3,965 ₪.

בתביעה שכנגד: ישלם הנתבע 1 (הנתבע שכנגד) לנתבעת 2 (התובעת שכנגד) סך של – 8,281 ₪, בצירוף שכר טרחת עד הנתבעת 2 כפי שנפסק בדיון, אגרות משפט כפי ששולמו וכן שכ"ט עו"ד בסך של - 2,500 ₪.

עוד טוענת התובעת כי שמאי מטעמה העריך את הנזקים שנגרמו לאוטובוס, לרבות הפסדיה של התובעת ועתה תובעת פיצויים בגין אלו.

בעוד שבטופס ההודעה על התאונה תיאר נהג האוטובוס כי בזמן נסיעתו כדין, יצאה המשאית מחניה שבצדו הימיני של הדרך בנסיעה לאחור ופגעה באמצעות חלקה האחורי בדופן הימיני האחורי של האוטובוס (ת/1), וכך גם נטען בכתב התביעה, בעדותו בבית המשפט תיאר כי הוא כלל לא היה עד לרגע המגע, אלא רק שמע את רעש ההיתנגשות (עמ' 1, שורות 18-16 לפרוטוקול).

מתאור נסיבות התאונה על ידי נהג המשאית עולה כי המשאית הייתה במהלך פנייה ימינה בצומת, אלא שמאחר שרכב אחר שהגיע מולו, הוא נאלץ לעצור את המשאית באופן פיתאומי, ובאותו הרגע שמע רעש של ההיתנגשות מאחור, והבחין כי האוטובוס סטה שמאלה על מנת לחמוק מהמפגש, אך ללא הועיל (עמ' 2, שורות 28-25 לפרוטוקול).

אמנם, חל איסור על נוהג ברכב לבלום את רכבו באופן פיתאומי, כמצוות תקנה 53 לתקנות התעבורה: "לא יבלום נוהג רכב את רכבו פיתאום, אלא לשם מניעת תאונה שאי-אפשר למנעה בדרך אחרת או אם הדבר הכרחי מטעמי בטיחות התנועה; האמור בתקנה זו לא יחול על בלימת רכב לשם נסוי בלמיו, בתנאי שלא יערוך אדם נסוי כזה אלא לאחר שנקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים והבטיח שאין הניסוי עלול לסכן או להפריע לרכב הנוסע בדרך." יחד עם זאת, תקנה 53 לתקנות התעבורה אינה פוטרת את נוהג הרכב שנוסע מאחור מחובתו לשמור מרווח מהרכב שמלפניו, כפי הוראות תקנה 49 לתקנות התעבורה.

יתירה מזאת, אני סבור כי בלימת המשאית נעשתה על מנת למנוע את תאונה אפשרית עם רכב אחר שהגיח ממול המשאית.

...

באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק, אומר כי לאור המסקנה אליה הגעתי בשאלת האחריות לקרות התאונה, ברי כי הדיון בשאלת הנזק מתייתר.

לפיכך, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת את ההוצאות הבאות: 7.1.

תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

רקע כללי התובעת ילידת 1985, נפגעה לטענתה בתאונת דרכים שארעה ביום 18/11/2006, בעת שנסעה באוטובוס אשר בלם באופן פיתאומי, וכתוצאה מכך היא עפה ונפגעה בפנים.

התובעת והעדה מטעמה, תמר, נחקרו בחקירה נגדית ועדותן עשתה עלי רושם מהימן ומשכנע (ראו: עמ' 5 - 7 לפרוטוקול הדיון וכן עמ' 12 – 14 לפרוטוקול).

עדותו של העד מטעם הנתבעת, נהג האוטובוס, מר חביב אללא חאלד, לא היה בה כדי לסתור את גירסתה של התובעת.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי לא הוכח כי עד כה נגרמו לתובעת הפסדי שכר עקב התאונה.

הוצאות ועזרת הזולת בנסיבות העניין, סבורני כי סביר לפסוק לתובעת בגין הוצאות ועזרת הזולת סכום גלובלי של 5,000 ₪.

סוף דבר לנוכח כל האמור, התביעה מתקבלת.

הנתבעות תשלמנה לתובעת את הסכומים כדלקמן: גריעה מכושר השתכרות 95,000 ₪ הפסדי פנסיה 9,500 ש"ח כאב וסבל 14,000 ₪ הוצאות ועזרת הזולת 5,000 ₪ 123,500 ₪ לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 15.34% והוצאות משפט.

בפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק") עקב תאונת דרכים שארעה לתובעת ביום 9.10.2017 במהלך נסיעה באוטובוס.

רקע עובדתי וגדר המחלוקת על פי הנטען, ביום 9.10.2017 בשעה 20:00 לערך, נפגעה התובעת, ילידת 1.12.1941, עת נפלה במהלך נסיעה באוטובוס בעקבות בלימה פתאומית של נהג האוטובוס (להלן: "התאונה").

בכתב התביעה תוארה התאונה כדלקמן: "ביום 9.10.17 בסביבות השעה 20:00 הייתה התובעת מעורבת בתאונת דרכים עת נסעה באוטובוס קו 3 ומאחר ולא היה מקום לשבת עמדה ואחזה בעמוד, במהלך נסיעה נהג האוטובוס בלם בחוזקה ובאופן מפתיע ובתוך כך התובעת נפלה ארצה בחוזקה על הגב ..." (סעיף 4 לכתב התביעה).

"מינוי מומחה מטעם בית המשפט היא פראקטיקה ידועה ומקובלת במקרים בהם מתעוררת סוגיה המצריכה ידע מקצועי שבמומחיות, אשר לגביה נזקק בית המשפט לכלי עזר אובייקטיבי על מנת שיוכל להגיע לפיתרון יעיל וצודק של הסיכסוך ... חוות דעתו של המומחה היא אומנם רק אחת מן הראיות העומדות בפני בית המשפט ואין בה כדי להגביל את שיקול דעתו או לגרוע מן הסמכות הנתונה לו להכריע באופן סופי במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים ... ואולם, לא אחת נפסק כי משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" (ע"א 5509/09 מסארוה נ' מסארוה (23.2.2014)).

...

אני דוחה את הטענה.

לפיכך, מקובלת עלי קביעתו של המומחה לקבוע לתובעת את מלוא שיעור הנכות בהתאם לסעיף 37 (7) (א) לתקנות המל"ל. לא מצאתי כי נפלה בחוות דעת המומחה טעות, לא כל שכן, טעות בולטת לעין, המצדיקה התערבות בעניין זה. אף טענת הנתבעות, לפיה מגבלותיה של התובעת ערב התאונה הם שגרמו להגבלה בכיפוף לפנים ולא התאונה, דינה להידחות.

סוף דבר נוכח האמור אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 62,785 ₪.

התובע העמיד תביעתו על סך של 33,000 ₪ כפצוי על הנזק לרכב ובגין הוצאות ניידות שנגרמו לו לדבריו בתקופה בה היה הרכב מושבת.

בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 3- לטענת הנתבעת 3 דין התביעה להדחות על הסף שכן במועד הרלוואנטי לתביעה היה הנתבע 2 מכוסה ביטוחית אצל הנתבעת 1 וממילא הנתבע 2 היה המעוול הישיר בהיותו נהג האוטובוס.

עם זאת, הוסיפה הנתבעת 3 וטענה כי במועד התאונה, נסע התובע לפני האוטובוס כשלפתע בלם התובע בפתאומיות וללא כל סיבה, אז נהג האוטובוס בלם בחוזקה ו"נשק" קלות לרכב התובע, ללא גרימת נזק.

" בפסיקה נקבע כי על מנת להטיל אחריות שילוחית על המעביד יש להראות כי המעשה נעשה תוך שהעובד "מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה". ככלל, על מנת לפטור מאחריות שילוחית, "לא סגי בכך שהעובד ביצע את עבודתו באופן לא נאות, ברשלנות ואף ברשלנות-רבתי" (ראה ע"א 8027/14 ג'ין אלין שורוש נ' סוהיל בן כמאל שליאן (29.11.2015)).

...

בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 1 – טענה הנתבעת 1 כי דין התביעה להידחות על הסף שכן התובע אינו הבעלים הרשום של כלי הרכב.

משלא הוצגו כל ראיות להוכחת ידיעתו של הנתבע 2, אף לא אישורי מסירה של הודעת השלילה לידי הנתבע 2 ובשים לב לכך כי הנתבע 2 לא התייצב למועדים הקבועים והנתבעת 1 לא עמדה על חקירתו - לא מצאתי כי עלה בידי הנתבעת 1 להרים את הנטל הדרוש להוכחה כי רישיון הנהיגה של הנתבע 2 אכן היה שלול וכי הנתבע 2 היה מודע לשלילה זו. משכך, אני קובעת כי הנתבעת 1 חייבת בשיפוי נזקי התובע.

בנסיבות אלה, אני קובעת כי הנתבע 2 חייב בשיפוי נזקיו של התובע.

סוף דבר הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כך שהנתבעים 1-3 ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 19,783.54 ₪.