תביעת פיצוי לפי סעיף 30א לחוק התקשורת בגין הודעות מסרונים

בפניי תביעה לפצוי לפי סעיף 30א לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן חוק התיקשורת או החוק);כנגד שלושה נתבעים על סך של 13,000 ₪ בגין 13 הודעות מסרונים לנייד הסלולרי של התובעת.

סעיף 30א(י)(1) קובע כי ניתן לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק, פיצוי לדוגמה, בעד הפרה ביודעין של האיסור לשלוח דברי פירסומת – "שוגר דבר פירסומת ביודעין בנגוד להוראות סעיף זה, רשאי בית המשפט לפסוק בשל הפרה זו פיצויים שאינם תלויים בנזק (בסעיף זה – פיצויים לדוגמה), בסכום שלא יעלה על 1,000 שקלים חדשים בשל כל דבר פירסומת שקבל הנמען בנגוד להוראות סעיף זה". סעיף 30א(י)(3) קובע כי: "בבואו לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים המפורטים להלן, ולא יתחשב בגובה הנזק שניגרם לנמען כתוצאה מבצוע ההפרה: (א) אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; (ב) עדוד הנמען למימוש זכויותיו; (ג) הקף ההפרה". בפסקי הדין רע"א 2904/14 גלסברג נ. קלאב רמון בע"מ 27.7.14 נקבע : כשלעצמי סבורני, כי אין צורך לקבוע הנחיה גורפת באשר להקף הפצוי לדוגמה, אולם עם זאת בפסיקת פיצוי כאמור יש ליתן ביטוי חזק ומוחשי לכך שהמחוקק רואה בו כלי אכיפה מרכזי של סעיף 30(א) ואמצעי אפקטיבי להרתעת הרבים; הדברים אינם יכולים להוותר ברמה ההצהרתית.

לאור האמור, מצאתי לנכון, ובשים לב כי ישנן נסיבות לקולא ולחומרא ב13 ההודעות כולן משנת 2015 , ראיתי לנכון ליתן הפצוי ברף העליון בגין אותן 4 הודעות שלאחר הבקשה להפסקת משלוחן, וכן בגין ההודעה הראשונה סה"כ 5 הודעות דהיינו : 5,000 ₪ , וליתן פיצוי ברף הנמוך יותר בגין אותן אלה, שלא נשלחה לגביהן הודעת הסר או כל בקשת הפסקה, ועל רקע מצב החברה , וגודלה , בסך של 400 ₪ כל אחת דהיינו 3600 ₪ .

...

הרקע לדחייה הייתה ההבנה כי שרבוב שמה של נתבעת זו בהודעות , לא היה " ביודעין" וללא תכלית מבחינתה , מושא כוונת החוק ,וככל הנראה אף בניגוד לדעתה , לתמיכה במסקנה זו ,צורף הסכם בין נתבעת 1 לנתבעת 2 בו נטלה על עצמה נתבעת 2 אחריות בנוגע להודעות מול נתבעת 1 .

בע"א מחוזי תל אביב 2434-12-13 תמיר נ' ישר - אובוז נכסים ואחזקות בע"מ סוקרת כבוד השופטת אביגיל כהן את פסיקת בית המשפט העליון : במקרה הראשון - קיבל המבקש 5 הודעות לפני שביקש לחדול מלשלוח לו הודעות ו- 15 הודעות לאחר שביקש לחדול ממשלוח הודעות ונפסק בבימ"ש לתביעות קטנות, כי המשיבים ישלמו לו סך 8,250 ₪ בגין כל ההודעות.

נציג הנתבעת גילה בדיון אחריות , הודה בקיומו של מסמך הבנה לפיו נושא הוא כלפי נתבעת1 באחריות בגין התביעות לרבות זו דנן, אך מידי פעם כשראה בנחישות התובעת למצות ההליך , נסוג ויובא ציטוט מדבריו : " לשאלת בית המשפט האם יש הבנה בינינו לבין הנתבעת 1 מפנה לסעיף 3 שם. אני מאשר כי אכן ישנה הסכמה באמור במסמך, ואני לא מכחיש את אחריותנו, אבל אני רוצה לטעון, ראשית אנחנו לא שולחים הודעות במחצית שנה אחרונה. אנחנו חברה שעובדת עם החברה הקטנה, מהדרום, משפחתית, יש אפילו דוחות. התובעת ציינה שיש דוחות, נקלענו לסיטואציה כזאת, אנחנו על סף פירוק. הדוח של 2015 לא מוכן אבל הוא הולך להסתיים בהפסדים. ב- 2014 היה 16,000 ₪ הפסד.

במקרה זה, לאחר החלטה, כי הנושא ידון בדיון, ובהעדרו של נתבע 3 היה בידי בית המשפט לפסוק מלוא סכום התביעה על נתבע 3, אלא שתום הלב המסוכך על כלל הדינים כולם, מחייב את המסקנה כי לאחר שכל הצדדים התייצבו, למעט נתבע 3 ללא כל הצדקה או פטור התייצבות, וביחס לכלל הצדדים ומרכזיותה של תל אביב, ובנסיבות בהן כבר התקיים רובו ככולו של הדיון , אין מקום להיעתר לביטול הדיון וקיומו בשנית במקום אחר .

הרקע לתביעה וטענות הצדדים בפני תביעה לפצוי לפי סעיף 30א' לחוק התיקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), בגין משלוח 19 הודעות פירסומות במסרונים לטלפון הנייד של התובע ומשלוח 13 הודעות דוא"ל אל תיבת הדוא"ל שלו.

דיון והכרעה ראשית ייאמר כי נהיר לחלוטין שהודעות הדוא"ל והמסרונים שנשלחו לתובע הנם דבר פירסומת כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק, היינו "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת". ברי, כי משלוח ההודעות נעשה על מנת לקדם את עסקי הנתבעת ולא כ "טובה" לתובע במשלוח מידע שבקש.

ראשית, לא נרשמה המילה "פירסומת" בתחילת ההודעות כמצוות סעיף 30 א(ה)(1)(א) לחוק.

...

התובע אישר כי בעבר, בחודש אפריל 2011 הוא התעניין טלפונית בחבילת נופש ספציפית שהוצעה על ידי הנתבעת ובסופו של דבר היא לא נרכשה על ידו, אך הכחיש כי אישר, או נתבקש לאשר, משלוח פרסומות לדוא"ל שלו או למכשיר הטלפון הנייד שלו.

כך שגם לשיטתה, לא היה מקום על סמך אישור של התובע לשלוח לו פרסומות בכל דבר ועניין ואף לא בנוגע להפלגות, במשך זמן רב. מכל מקום, מסקנתי היא כאמור, כי לא הוכח שהתובע אישר לנתבעת משלוח פרסומת, לא בדרך של הודעות דוא"ל ולא בדרך של מסרונים ולא בכל דרך אחרת.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, אני סבור כי פיצוי בסך של 12,500 ₪ הכולל הוצאות משפט (כשלעניין זה נתתי דעתי גם להוצאות הבקשה להיתר ייצוג שהוגשה על ידי הנתבעים ונתקבלה על ידי בית המשפט), הוא פיצוי מידתי התואם את תכלית החקיקה בנסיבות מקרה זה ושיש בו לתת מענה להרתעת הנתבעת מפני הישנות של תקלה דומה בעתיד ולהוות תמריץ מספיק להגשת תובענות יעילות על ידי תובעים ראויים.

האם ההלכה שנפסקה ב - ברע"א 4447/07 רמי מור נגד ברק אי .טי.סי (1995) החברה לשירותי בזק בנלאומיים בע"מ חלה על הודעות בעלות תוכן שיווקי המשוגרות באנטרנט או בסלולר והעונות לכאורה על ההגדרה של הודעות "ספם" אסורות לפי סעיף 30.

ב.נמען המבקש לממש את זכותו להגיש תביעה לפצוי לפי סעיף 30א.(א)לחוק התיקשורת( בזק ושירותים) התשמ"ב 1982, (להלן: "חוק היתקשרות ) מבקש לחייב את ספקית הסלולאר לגלות לו את פרטיו המזהים של הספק - שולח ההודעה.

מההודעה עולה כי נשלחה ע"י עוסק בשם "כושר פיננסים" – הוא הנתבע בתיק זה; התובע שלח הודעת טקסט חוזרת בה ביקש להסירו מרשימת התפוצה; בתגובה להודעה הנ"ל היתקשרה אליו גברת בשם מורן אשר סירבה למסור לתובע את הפרטים המזהים המלאים של "כושר פיננסים" אך הבטיחה להעביר את בקשת התובע אל הבעלים של כושר פיננסים.

הגעתי למסקנה כי הילכת רמי מור אינה חלה על בקשה של נמען המעוניין להגיש תביעה בגין הודעת "ספם" ומבקש לחייב חברת סלולאר או ספקית אינטרנט למסור את פרטיו של הספק ששלח באמצעותה את ההודעה.

...

א.הגעתי למסקנה כי הלכת רמי מור אינה חלה על הודעות "ספאם" – בין אם הן משוגרות באינטרנט ובין אם בצינורות סלולריים.

ולמיטב זכורני – הפרטים שחשף בפני נציג טלזר במהלך הדיון מצביעים על כך שהמסרון מושא התיק נשלח על ידי חברה בע"מ. סוף דבר 13.

לאור האמור לעיל , אני מקבל את הבקשה ומחייב את העד מטעם טלזר 019 שירותי תקשורת בינלאומיים בע"מ מר עזריה סלע – להגיש לבית המשפט ,עם העתק ישירות לתובע, את מלוא הפרטים המזהים של הספק אשר שלח את ההודעה מושא התביעה וזאת לא יאוחר מיום 30.9.2019.

בפני תביעת התובע לפצוי שאינו תלוי בנזק בגין שליחת שתי הודעות טקס (sms) שלטענת התובע שלח לו הנתבע בנגוד לסעיף 30א לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן – "חוק התיקשורת").

לאור זאת, מצאתי בעיניין זה להעדיף את גרסת התובע על גרסת הנתבע אשר טען בפני תחת אזהרה כי מעולם לא היה במועדון הכושר בתל אביב, אינו יודע היכן הוא נמצא ולא מצאתי לפקפק בגירסתו זו. מיד לאחר הדיון (25.3.2021) הגיש התובע בקשה שמשמעותה למעשה היא תיקון כתב התביעה בשל הודעות הטקסט שכאמור הוסיפו להשלח לו על ידי הנתבע גם לאחר שנתבקשה הסרתו מרשימת התפוצה על ידי לחיצה על "הסר" כאמור בהודעות.

בהתאם לפסיקה - יש להבחין בין שני מצבים בהם משוגרים דברי פירסומת בגינם ניתן לתבוע פיצוי לפי סעיף 30א לחוק התיקשורת: "מצב אחד... בשולח המשגר דברי פירסומת לנמענים בלא שאלה פנו אליו קודם לכן או שהיה ביניהם קשר עסקי קודם. הכוונה למפרסמים הנוקטים באסטרטגיה שיווקית של שיגור דברי פירסומת לקהל הרחב – בלא שהנמענים הביעו עניין בכך – בהצעה לרכוש שירותים או מוצרים... המצב השני עניינו בשולח המשגר דברי פירסומת לנמענים שנתנו הסכמה לקבלם בעבר; בשלב מסוים החליטו כי אינם מעוניינים בהמשך השיגור ובקשו להסירם מרשימת התפוצה; ואף על פי כן המשיכו לקבל דברי פירסומם בנגוד לרצונם. לדעתי, משלוח דברי פירסומת במצב הראשון הוא חמור בהשוואה לשיגור דברי פירסומת במצב השני. הטעם לכך הוא שהיקף החשיפה לדברי פירסומת במצב הראשון הוא בלתי-מוגבל, וזו התופעה העיקרית שחוק הספם ביקש למגר: הצפה בלתי-נשלטת ובלתי-מבוקרת של דברי פירסומת שהנמען לא הסכים לקבלם; שאין לו כל שליטה על התכנים הנכללים בהם (שעלולים להיות פוגעניים); כאשר זהות השולח אינה ידועה לו ועל כן נקיטת פעולה להסרתם באמצעות לחיצה על קישורים שנכללים בהם עלולה לחשוף את הנמען להידבקות בווירוסים ובסוסים טרויניים. שיגור דברי פירסומת במצב השני הוא ככלל חמור פחות, אלא אם כן השולח מיתעלם באופן עיקבי מבקשות הסרה מרשימת התפוצה. ...". ת"ק (ת"א) 44069-09-14 עמית זילברג נ' קניה טובה באנטרנט בע"מ (11.03.2015) [פורסם בנבו].

...

על כן לא מצאתי להתחשב בה לעניין זה. משהוראות חוק התקשורת קובעות כי על המפרסם לאפשר לנמען להודיע על סירוב לקבל דברי פרסומת באותה דרך בה שוגר דבר הפרסום אך לא השתכנעתי כי התובע יכול היה להסיר עצמו מרשימת התפוצה בצורה פשוטה וסבירה התחדדה המסקנה כי יש לקבל את התביעה במלואה.

גם העובדה כי התובע לא המתין להצטברותן של הודעות רבות מחזקת את מסקנתי זו. יוצא אפוא כי לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלוונטיים, בכללם מטרת החוק, אכיפתו והרתעה מפני הפרתו, עידוד נמענים לממש זכויותיהם והיקף ההפרה אין לי אלא לקבל את התביעה במלואה משהפיצוי הנתבע הנו מידתי, כך גם לפי מצוות המחוקק ולפי הפסיקה.

סוף דבר: אני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 2,000 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך 500 ₪.

לפניי תביעה כספית על סך 33,400 ₪, שעניינה שיגור פירסומות לנתבעת באמצעות הודעות SMS, ללא הסכמה ובנגוד להוראות סעיף 30א לחוק התיקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב- 1982 (להלן: חוק התיקשורת).

בהקשר זה יש להבחין בין שני מצבים שבהם משוגרים דברי פירסומת שניתן בגינם לתבוע פיצוי לדוגמה לפי סעיף 30א לחוק התיקשורת, כפי שעמד על כך בית המשפט בת"ק (ת"א) 44069-09-14 עמית זילברג נ' קניה טובה באנטרנט בע"מ (11.03.2015): "מצב אחד עניינו בשולח המשגר דברי פירסומת לנמענים בלא שאלה פנו אליו קודם לכן או שהיה ביניהם קשר עסקי קודם. הכוונה למפרסמים הנוקטים באסטרטגיה שיווקית של שיגור דברי פירסומת לקהל הרחב – בלא שהנמענים הביעו עניין בכך – בהצעה לרכוש שירותים או מוצרים. זהו המצב שנידון בעיניין חזני. המצב השני עניינו בשולח המשגר דברי פירסומת לנמענים שנתנו הסכמה לקבלם בעבר; בשלב מסוים החליטו כי אינם מעוניינים בהמשך השיגור ובקשו להסירם מרשימת התפוצה; ואף על פי כן המשיכו לקבל דברי פירסומם בנגוד לרצונם. לדעתי, משלוח דברי פירסומת במצב הראשון הוא חמור בהשוואה לשיגור דברי פירסומת במצב השני. הטעם לכך הוא שהיקף החשיפה לדברי פירסומת במצב הראשון הוא בלתי-מוגבל, וזו התופעה העיקרית שחוק הספם ביקש למגר: הצפה בלתי-נשלטת ובלתי-מבוקרת של דברי פירסומת שהנמען לא הסכים לקבלם; שאין לו כל שליטה על התכנים הנכללים בהם (שעלולים להיות פוגעניים); כאשר זהות השולח אינה ידועה לו ועל כן נקיטת פעולה להסרתם באמצעות לחיצה על קישורים שנכללים בהם עלולה לחשוף את הנמען להידבקות בווירוסים ובסוסים טרויניים. שיגור דברי פירסומת במצב השני הוא ככלל חמור פחות, אלא אם כן השולח מיתעלם באופן עיקבי מבקשות הסרה מרשימת התפוצה. זאת משום שמספר ההודעות שנשלחות במצב הזה הוא מבוקר, שכן בשלב כלשהוא הנמען הסכים לקבלן. הנמען יודע את זהות השולח וכי ההודעות אינן מסוכנות, ועל כן יכול להסיר את עצמו מרשימת התפוצה יחסית בקלות. אף יש לזכור כי בשלב כלשהוא הפיק הנמען תועלת מקבלת דברי הפרסומת – אשר נשלחו אליו בהסכמתו – ועל כן יש מקום לגלות סלחנות כלפי השולח במקום שבו הוכח שלא הפסיק לשלוח אותן אף שנתבקש לעשות כן בעקבות טעות כנה. לעומת זאת, היתעלמות עקבית ומכוונת מבקשות הסרה והמשך שיגור דברי פירסומת היא נסיבה לחומרה". בעניינינו, אין חולק כי התובעת הייתה בסניף שפרעם של חנויות הנתבעת ורכשה משם מוצרים שונים.

...

סיכום ביניים - אני קובע כי הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת.

על רקע דברים אלה ולאחר ששמעתי את העדויות, שקלתי את הטענות של הצדדים ואת האמור בכתב הטענות והמסמכים שהוצגו בפניי, ובשים לב לכך שלא די בקיום פורמלי של דרישות החוק או אי-עמידה לכאורית בהן, הואיל ומדובר בהרתעה, שעליה להיות מידתית והוגנת, ואף שמצאתי כי מדובר בדברי פרסומת וכי לא הוכח כי התובעת נתנה את הסכמתה המפורשת ומראש למשלוחם אליה, אני מוצא בנסיבות תיק זה, לקבוע פיצוי מופחת מהתקרה הקבועה.

בנוסף אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 500 ₪.