בנוסף, נגרמו כעסים ופחי נפש לתובע ולעובדי משרדו בגין כל שיק שלא כובד על ידי הנתבעת, ובשל כך זכאי התובע, לטענתו, לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 בסך 50,000 ₪ לכל מקרה, כאשר לצורכי תביעה זו מעמיד התובע את סכום הפצוי על הסך של 15,000 ₪ לכל שיק, כשבסך הכל התובע מעמיד תביעתו בגין 16 מקרים לפחות, סך של 240,000 ₪, ובגין המקרה בו חזר השיק בעילת "א.כ.מ"- 50,000 ₪ נוספים (כשהטענה מיוחסת לשיק שנימסר עבור רכישת חומרים ולא עבור חברה שבבלות התובע) ובסך הכל, בגין עילת לשון הרע תובע התובע את הסך של 290,000 ₪.
...
על רקע האמור, יש לבחון את מידת הנזק שנגרם לתובע.
משכך, שעה שלא נגרם נזק של ממש כתוצאה מהתנהלות הבנק, איני סבורה, כי יש מקום לפסוק פיצוי רק בשל עוגמת הנפש של הלקוח, המשקף את כעסו של הלקוח ועוגמת הנפש האישית עקב הטעות ולכן אין מקום לפסוק פיצוי לתובע בגין עוגמת נפש זו.
סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 3,500 ₪.
בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ולפיה עיקר התביעה נדחה, כאשר בגין מרבית השיקים התביעה כלל לא הוכחה בהעדר צירופם של השיקים ואף בשים לב ללשונו המשתלחת של התובע, אך מנגד בהינתן העובדה שאמנם התובע הוכיח, כי לא היה מקום להחזיר את השיקים מושא התובענה, הנני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסכום של 7,000 ₪.
