תביעת פיצוי בגין הפליה במסעדה לפי חוק איסור הפליה

במוקד בקשת האישור ניצבת הטענה כי מדיניות המסעדה שלא לאפשר כניסה של סועדים מתחת לגיל 25 לאחר השעה 20:00 מהוה הפליה אסורה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה).

על יסוד עילת ההפליה שרגני עתר לסעד של פיצוי בגין נזק לא ממוני בסכום של 100 ש"ח לאדם, ובהתאם לגודל הקבוצה שהעריך, שרגני אמד את סכום הפצוי הכולל בכ-17.5 מיליון ש"ח. כמו כן, שרגני עתר למתן צו עשה שיורה למסעדה לחדול ממדיניותה, כך שהיא תתיר לאנשים מתחת לגיל 25 להכנס בשעריה גם לאחר השעה 20:00.

סיכומו של עניין, בהחלטת האישור הוברר כי חוק איסור הפליה נועד להגן גם מפני הפליה מחמת גיל המכוונת כלפי צעירים; ונקבע כי טענותיה של המסעדה בדבר אופיה, והנגזר מכך בהתייחס לאפשרות להפלות או להבחין מחמת גיל, לא הוכחו בשלב זה. די באלה כדי לבסס אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה המיוצגת, ועל כן לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת האישור.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, זאת אף מבלי שאביע דעה לגופן של הטענות שמעלה המסעדה בבקשת רשות הערעור.

מבלי לטעת מסמרות בסוגיה זו אעיר כי העובדה שבית משפט זה הביע בעבר נכונות להחמיר בעת בחינת הפליה המבוססת על תיוג של קבוצות שסבלו מהפליה היסטורית (ראו למשל, עע"מ 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים, פ"ד סד(2) 1, 52-51 (2010); ראו גם: בג"ץ 3390/16 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' הכנסת, פסקה 26 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז (8.7.2021)), אינה מובילה בהכרח למסקנה כי יש להקל כאשר מדובר בסיווג הפוגע בקבוצה "חזקה". בסופו של דבר גם מי שמשתייך לקבוצה "חזקה" יכול למצוא עצמו נפגע מההדרה מהמרחב הציבורי, וספק אם יש ממש בעמדת המסעדה כי יש להקל בעת בחינת השונות הרלוונטית בנסיבות המקרה.

סוף דבר השאלות המתעוררות בבקשה זו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי להתיר לשרגני לנהל נגד המסעדה תובענה ייצוגית.

בקשת רשות הערעור נדחית, המסעדה (המבקשת) תישא בהוצאות שרגני (המשיב) בסך 7,500 ש"ח. ניתנה היום, ‏כ"ח בתמוז התשפ"ב (‏27.7.2022).

ביום ה- 14/11/16 פנתה התובעת לנתבעים וביקשה פיצוי בגין הפלייתה, אלא שהנתבעים סירבו ואיימו בהגשת תובענה בגין לשון הרע, היות ונציגת התובעת, הגב' יעל סלוק, אשר נפגעה עד עמקי נשמתה מהנתבעים, כך לטענתה, פירסמה חוות דעת שלילית עליה בעמוד הפייסבוק שלה.

עוד כעולה מהחוק, "מקום צבורי" הנו – "..כל מקום המיועד לשימוש הציבור, לרבות אתר תיירות, בית מלון, אכסניה, בית הארחה, גן צבורי, מסעדה, בית קפה, אולם המשמש למופעי בידור ותרבות, מוזאון, ספריה, דיסקוטק, אולם או מיתקן ספורט, בריכת שחיה, קניון, חנות, מוסך וכן מקום המציע שירותי תחבורה ציבורית"; ואילו "שירות צבורי" הנו "...שירותי תחבורה, תיקשורת, אנרגיה, חינוך, תרבות, בידור, תיירות ושירותים פינאנסיים, המיועדים לשימוש הציבור;". (שם).

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, פרוטוקולי הדיון וסיכומי הצדדים, הגעתי להכרעה כי התשובה הנה חיובית וכי דין התביעה להיתקבל ולהלן נימוקי: חוק איסור הפלייה נחקק בשנת 2000 על מנת "לקדם את השויון", ככותרת החוק, והוא אוסר על הפליה בכניסה למקומות צבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים, מטעמים שונים כגון גזע, דת, לאום, נטייה מינית, גיל, ועוד.

עיון בסיכומי הצדדים מעלה כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר תחולתו של חוק איסור הפליה במוצרים גם על עסק פרטי וכי הנתבעת מס' 1 הנה מקום צבורי על פי חוק איסור הפליה במוצרים שכן הנתבעת מס' 1 מספקת ללקוחותיה מוצרי דפוס מגוונים.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, פרוטוקולי הדיון וסיכומי הצדדים, הגעתי להכרעה כי התשובה הינה חיובית וכי דין התביעה להתקבל ולהלן נימוקי: חוק איסור הפלייה נחקק בשנת 2000 על מנת "לקדם את השוויון", ככותרת החוק, והוא אוסר על הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים, מטעמים שונים כגון גזע, דת, לאום, נטייה מינית, גיל, ועוד.

סבורתני כי דין טענות הנתבעים כי ייצור מוצר בשונה מהספקתו, אינו מוגן בחוק איסור אפלייה במוצרים, להידחות.

" סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל.

המזמין הוגדר בתור "האחווה הגאה אוניברסיטת בן גוריון". הגב' גליקשטיין חתמה בתור "ראש האחווה הגאה באוניברסיטת בן גוריון". במייל תשובה, של בית הדפוס, נכתב כי "איננו עוסקים בחומרי תועבה, יהודים אנחנו!". האגודה תבעה מבעלי בית הדפוס פיצוי, ללא הוכחת נזק, בגובה 50,000 ₪, בשל הפליה, על רקע נטיה מינית, בנגוד לאיסור ההפליה שבחוק, ומשההפליה כאמור היא עוולה אזרחית, לפי הוראת סעיף 5 של החוק הנ"ל. בית משפט השלום קיבל את התביעה, פסק שהמערערים הפלו המשיבה, בנגוד לחוק, ושהם לא ביססו הגנה מאלה הנקובות בו. המערערים חויבו בפצוי המשיבה בסכום הסטאטוטורי המירבי, שללא הוכחת נזק- 50,000 ש"ח, וכן בהוצאות משפט בסך 7,000 ₪.

הסעיף המרכזי הוא סעיף 3(א): " מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות צבורי או בהפעלת מקום צבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השרות הצבורי, במתן הכניסה למקום הצבורי או במתן שירות במקום הצבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הבטחון וההצלה או ענידת סמליהם". בסעיף ההגדרות של החוק ( סעיף 2) מוגדר "מקום צבורי" בתור " כל מקום המיועד לשימוש הציבור, לרבות אתר תיירות, בית מלון, אכסניה, בית הארחה, גן צבורי, מסעדה, בית קפה, אולם המשמש למופעי בידור ותרבות, מוזאון, ספריה, דיסקוטק, אולם או מיתקן ספורט, בריכת שחיה, קניון, חנות, מוסך וכן מקום המציע שירותי תחבורה ציבורית". ואילו "שירות צבורי" מוגדר כ- " שירותי תחבורה, תיקשורת, אנרגיה, חינוך, תרבות, בידור, תיירות ושירותים פינאנסיים, המיועדים לשימוש הציבור". החוק קובע חזקות, שבהתקיים נסיבותיהן, קמה, כנגד הנתבע "חזקת הפליה", בנגוד לסעיף 3, כל עוד לא הוכיח הנתבע אחרת.

טענה זו יש לדחות, על אתר, הן, משום שלא הועלתה כלל לדיון ולהכרעה בערכאה הדיונית ( ראה- סיכומי המערערים שם, נספח י' בתיק המוצגים), והן, משום, שסעיף 7 של החוק מקנה מעמד, וזכות תביעה, גם ל " תאגיד העוסק בהגנה על זכויותיו של מי שאסור להפלותו לפי חוק זה" וענייננו ניכנס לגדר האמור.

...

אם כן, וכעולה מהמקובץ, יש לבחון, אך זאת, האם שגה בימ"ש השלום בקובעו, כי הוכחו, לצורך ההליך האזרחי, שהתנהל בפניו, יסודות העוולה, מושא סעיף 5 של החוק, כלומר- " מעשה או מחדל בניגוד לסעיפים 3 ו- 4". הסברי המערערים ומניעיהם, שמאחורי מייל הסרוב, אינם בעלי משקל להכרעה, ואינם שיקולים, אשר אותם ביהמ"ש רשאי לשוקלם.

הערעור נדחה, אפוא, על כל חלקיו.

ההליכים שקדמו לבקשה דנן בית משפט השלום בתגובה לכל אלה, הגישו המבקשים לבית משפט השלום תל אביב-יפו תובענה נגד המשיבים, אשר התבררה בגדריו של ת"א 35096-07-18 בפני השופט א' דפדי, ס"נ. בתובענה זו, דרשו המבקשים לחייב את המשיבים לפצותם בגין הפלייתם לרעה, בהתאם להוראות חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות צבוריים, התשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה או החוק).

סעיף 7(א) לחוק איסור הפליה קובע כי "תובענה בשל עוולה לפי חוק זה יכול שתוגש בידי תאגיד העוסק בהגנה על זכויותיו של מי שאסור להפלותו לפי חוק זה" (להלן: תאגידים צבוריים).

גובה הפצוי בגין השרות המפלה במסעדה בית משפט השלום קבע כי המבקשים הופלו לרעה, בשל היותם גברים, בקבלת השרות שניתן במסעדת המשיבים במהלכו של "ערב הנשים" המדובר.

...

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות אף מבלי לקבל תשובה.

סוף דבר מכל הטעמים דלעיל, הנני דוחה את הבקשה.

אשר על כן, הנני מחייב את המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסך כולל של 5,000 ₪.

התביעה הוגשה בעילה של לשון הרע, על-פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), וכן בגין הפליה אסורה על-פי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות צבוריים, תשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפליה").

הוסיף הנתבע, כי לא ניתן לעתור לפצוי בטענת הפליה בגין נזק שאינו ממוני מעבר לרף המאקסימאלי הקבוע בסעיף 5 לחוק איסור הפליה, והועמד על סך 66,130 ₪.

סעיף 3(א 1) לחוק איסור הפליה קובע: "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות צבורי או בהפעלת מקום צבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השרות הצבורי במקום העסק, במתן הכניסה למקום הצבורי או במתן שירות במקום הצבורי, מחמת מקום מגורים; ואולם לא יראו הפליה לפי סעיף קטן זה הבחנה שנעשית על ידי רשות מקומית בין תושביה ובין מי שאינם תושביה, במידה הנדרשת לבצוע תפקידיה או להפעלת סמכויותיה לטובת תושביה, והכול בכפוף להוראות כל דין." (ההדגשה שלי נ' ד' מ') בחוק הוגדרו "מקום צבורי" ו-"שירות צבורי" כלהלן: "מקום צבורי" – כל מקום המיועד לשימוש הציבור, לרבות אתר תיירות, בית מלון, אכסניה, בית הארחה, גן צבורי, מסעדה, בית קפה, אולם המשמש למופעי בידור ותרבות, מוזאון, ספריה, דיסקוטק, אולם או מיתקן ספורט, בריכת שחיה, קניון, חנות, מוסך וכן מקום המציע שירותי תחבורה ציבורית; "שירות צבורי" – שירותי תחבורה, תיקשורת, אנרגיה, חינוך, תרבות, בידור, תיירות ושירותים פינאנסיים, המיועדים לשימוש הציבור.

...

הוא הדין ביחס לפרסום השני בקרב הגננות, שיש לדחות את התביעה בהקשר זה וזאת משני טעמים: הראשון, וכמתואר דלעיל לא הוכח תוכן הפרסום הנטען על ידי התובע "איום על חיי גננות"; השני: לא הוכח יסוד הפרסום כנדרש בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, מלבד עדות התובע, אין בנמצא ראיות נוספות המעידות כי התוכן המתואר על ידי התובע, הופץ בקרב רבים.

ודין התביעה גם בעילה זו להידחות.

סוף דבר דין התביעה להידחות.