מטרת ההפקעה היא המשך פיתוח הפארק העירוני המכונה "פארק חורשות" וייעוד המקרקעין הנו "צבורי פתוח ודרך". ביום 11.11.2010 נרשמה בלישכת רישום המקרקעין הערה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות על הפקעת המקרקעין.
האם בפי המשיבים או מי מהם עומדת טענה כלשהיא מכוחה ניתן למנוע את מתן הסעד המבוקש? בעיניין זה העלו המשיבים שלל טענות, אותם ניתן למעשה לחלק למספר קבוצות: טענות הנוגעות לחוקיות ההפקעה, מטרותיה ופרק הזמן הרב שחלף מעת פירסום התוכנית (1957) ועד פירסום דבר ההפקעה (2010); טענות בדבר הצורך במקרקעין לצורך ביצוע התוכנית המקורית, והאם קיים "צורך דחוף"; טענות בדבר זכאות לפצוי או דיור חלוף, כתנאי למסירת החזקה; טענות בדבר הפלייה.
למעשה, בעיניין זה די לעיין בהוראת סעיף 8 לפקודת הקרקעות הקובעת במפורש בסעיף קטן (ג): "(ג) בלי לגרוע מכלליות הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב), סיכסוך על גובה הפיצויים שיש לשלם בעד הרכישה או הגשת תביעה לפיצויים כאמור לא יהוו עילה לעיכוב הכניסה לקרקע או לעיכוב קניית החזקה בה".
עם זאת אציין כבר כעת, ובהמשך לבאות, כי פקודת הקרקעות נחקקה במאה הקודמת על רקע מציאות מסוימת; אם נעיין היטב בפסיקה הקובעת את העקרונות הללו, אזי בחלק מההליכים לפי סעיף 8 נוהל במקביל משא ומתן לעניין הפיצויים בין הרשויות למפונים – כך למשל ראו עניין בוסל, שם שולם סכום שאינו שנוי במחלוקת; כך בעיניין קיסר, שם נפסק כי המסירה תהא כנגד העמדת דיור חלוף (והוויכוח היה בין היתר לעניין הדיור החלוף ההולם).
הנטל מוטל על המבקשות, מא' ועד ת', ובכלל זה שבמקרה הנידון אין מקום לפצוי בגין דיור חלוף.
עוד לקחתי במסגרת שיקוליי, בין היתר, את מטרת ההפקעה (פארק צבורי, להבדיל למשל מכביש); לקחתי בחשבון את משך הזמן שחלף מפירסום התוכנית ועד פירסום ההפקעה, וממועד פירסום ההפקעה ועד הגשת התובענה – סבורה אני כי אם עד כה לא אצה הדרך לעירייה, אין מקום לאוץ דוקא כעת ולא למצות את הבדיקה בדבר זכויות המשיבים במקרקעין.
...
מכל הטעמים הללו יש לדחות את טענות המשיבים כמפורט בכותרת פרק זה.
הטענות בדבר בכריכת הפינוי בפיצוי (למעט לבתי מגורים, וראו הפרק הבא)
אין לי אלא להפנות לסיכום ההלכה כפי שמפורטת בפס"ד יעקב כהן: "טענות המשיבים כי מגיעים להם פיצויים בגין ההפקעה – אין מקומן להתברר בהליך שלפניי. הלכה פסוקה היא, כי זכותה של הרשות המפקיעה לקבלת החזקה במקרקעין המופקעים, מכוח הוראת סעיף 8 לפקודת הקרקעות– אינה מותנית בתשלום פיצויים. בפרשת קיסר קבע כבוד השופט חשין בהקשר זה כדלקמן: "המערערים מוסיפים וטוענים באריכות לזכויותיהם במקרקעין המופקעים. מלינים הם על כי בית המשפט לא דן ולא הכריע במהותן ובהיקפן של זכויותיהם ועל כך שבית המשפט לא פסק לזכותם פיצוי כספי מלא בגין הפינוי. טענות אלו אין הן לעניין. זכויותיהם של המערערים שמורות להם לעת שיפתחו בהליך לקבלת פיצויים לפי סעיף 9 (ואילך) לפקודה, ואולם ההליך עתה אין הוא הליך לתשלום פיצויים אלא לתפיסת חזקה. בהליך זה, ובכפיפות לדברים שנאמר להלן, אין מקום לפסיקת פיצויים עבור תפיסת חזקה במקרקעין" (שם, עמ' 325 סעיף 23) .
הגעתי לכלל מסקנה שהליך למסירת חזקה מכוח סעיף 8 לפקודת הקרקעות אינו מהווה את הזירה הראויה לברר מהות זכויות אלו, שכן בעיקרו כאמור מדובר ב"הליך מקוצר", בו צו לפי סעיף 8 "...צריך להינתן ללא קושי וללא סיבוכים מיותרים כדבר מובן מאליו.." (עניין קיסר).
משנדחו טענות המשיבים בהקשרים אלו הנני נעתרת למבוקש על ידי המבקשות בהמרצת הפתיחה שבכותרת תוך שתפיסת בתי המגורים של המשיבים או מי מהם על המקרקעין המופקעים לא תתבצע אלא לאחר שהיא תעמיד למשיבים המחזיקים בהם דיור חלוף בהתאם לסעיף 194 לחוק התכנון והבנייה או לחילופין תפעל לקבלת החלטה שיפוטית, בהליך נפרד, בדבר היעדר זכאות של המשיבים הרלוונטיים בעניין.
