בנתבעת מתקיימים יחסי עבודה קבוציים, ובין היתר חל בה הסדר קבוצי בדבר תחולתו של ההסכם הקבוצי המיוחד בין הסתדרות העובדים הכללית לבין החברה המרכזית (מס' 165/73) על חלק מנהגי רכב כבד ("סמי- טריילר"), המועסקים על ידה בהובלת תוצרת ממפעלי הייצור של קבוצת החברה המרכזית (להלן: הנהגים בתפקיד), למרכזי ההפצה של הנתבעת.
בתקופה אפריל 2008 עד מאי 2012, לא שולם לו כל גמול עבור עבודה בשעות נוספות, בעוד שההסכם הקבוצי השני קובע מנגנון פוגעני המתגמל עובדים באופן מצומצם ביותר עבור כך, ובשעור הנופל מ-70% מהתמורה המגיעה על פי הדין.
נעמוד להלן על האדנים המשפטים והעובדתיים העומדים ביסוד הכרעתנו זאת:
ראשית נקודת המוצא היא שבית הדין אינו מיתערב ככלל בתוכנו של הסכם קבוצי, למעט במקרים חריגים ונדירים שבהם הוראות הוראותיו סותרות הוראות חוק משפט העבודה המגן או עקרונות יסוד.
כמו כן, התובע אומנם טען באופן כללי בכתב תביעתו שנסיבות סיום עבודתו עומדות בין היתר בנגוד לחוק אנשים עם מוגבלויות, ואולם הוא לא עתר לחיוב הנתבעת בפצוי בשל הפרת הוראותיו של חוק זה ולא הגדיר תביעתו על סמך חוק זה. בסיכומיו התובע אף לא טען להפרת חוק זה, ובכלל זה החובה המוטלת על מעסיק לערוך התאמות לפי חוק זה ובכפוף למגבלותיו.
באשר לפצוי בגין נזק לא ממוני, הרי שעל אלה נכללים, בין היתר, עוצמת הפגם והחומרה במחדלי המעסיק, האם חובת השימוע הופרה באופן מלא או חלקי; אופיו של ההליך שקוים; קיומה או העדרה של סיבה עניינית לפיטורים, משך תקופת העסקת העובד ונסיבותיו האישיות (עע 23402-09-15 ברד נ' קנסטו (28.2.17), סעיף 14 לפסק הדין).
...
מוסיפה וטוענת הנתבעת שאין להיעתר לתביעתו של התובע, בשל ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים ליחסי העבודה בנתבעת בהסכמים קיבוציים.
ואולם, כבר בתצהירו התובע לא התייחס לקיומה של עילת תביעה בגין כך, כשבסיכומיו נזנחה תביעה זו. אף אלמלא כן, לא מצאנו שנפל כל פגם בכך שהנתבעת אפשרה לתובע לנצל את מכסת ימי החופשה טרם הוחל בהליך לבירור המשך העסקתו אצלה עקב פגיעתו בתאונת דרכים (סעיפים 16- 18 לתצהיר התובע; ע' 13, ש' 9).
סוף דבר
התביעה על מכלול רכיביה – נדחית.
נוכח הביקורת שהיתה לנו על הליך הפיטורים, הרי שחרף דחיית התביעה, החלטנו שלא לעשות צו להוצאות.
