תביעת פיצוי בגין אי עמידת אחריות יבואן למצבר תקול ברכב אובדן להלכה

בסוגיית המצברים קבע בימ"ש כי אלו אמנם הוחלפו שתי פעמים, אך מכיוון שההחלפה נדרשה לאחר שנתיים, שהיא תקופת האחריות על מצברים, לא מגיע למערער כל פיצוי בגין כך. התקלה המרכזית, מבחינת היקפה הכספי והשלכותיה, מתייחסת למנוע הרכב וזו נתגלתה בחודש מרץ 2005, ארבע וחצי שנים לאחר המסירה, וכשנה וחצי לאחר סיום הטיפולים במסגרת האחריות, עת שבק המנוע חיים ודמם, לאחר 80,000 ק"מ בלבד.

" עוד קבע בימ"ש קמא כי אין הצדקה לפצות את התובע במלוא התמורה, שכן השבתת הרכב על דעת התובע "לא נמצאה צודקת". בהודעת ערעור ארוכה ומנומקת, המשתרעת על פני 19 עמודים, תוקף המערער את מרבית קביעותיו של בימ"ש קמא, וומעלה את השגותיו באשר לכל רכיב ורכיב של התובענה.

הלכה למעשה מתמקד העירעור בשלושה ראשי נזק עיקריים: האחד-אי פסיקת פיצוי בגין ירידת ערך, השני-ערעור על קביעת תרומת הרשלנות בכל הנוגע להחלפת המנוע, והשלישי-אי פסיקת פיצוי בגין אובדן ימי עבודה וירידה בהכנסות.

אשר על כן אין להתערב בכל קביעותיו של בית משפט קמא המתייחסות לתקלות שנטענו ביחס לרכב, מה גם שאלו נבחנו בהשוואה לטופס הטיפולים במוסך המשיבה ולתלונות המערער.

המערער לא צריך היה להוכיח, כטענת המשיבה, רשלנות בטיפול במוסכה, משבית משפט קמא קבל את גרסתו כי המנוע לא צריך היה לסיים את חייו כבר אחר 10% מיכולתו הרגילה, בשים לבל לכך שהמשיבה היא היבואנית המוכרת את כלי הרכב ומשכך אחראית לתקינותם.

נותר לבדוק, איפוא, האם אכן הוזהר המערער כי המנוע עומד לשבוק חיים, ולפיכך אסור לו לנסוע ברכב כל נסיעה נוספת לפני החלפת המנוע או שיפוצו.

...

בבית משפט קמא טען המערער כי שורת תקלות, אשר החלו להתרחש ביום 29.1.01, שלושה חודשים לאחר קבלת הרכב, ואשר המשיבה לא הצליחה לתקנן, הביאו בסופו של דבר להשבתת הרכב ולחוסר יכולת לעשות בו כל שימוש.

מכל האמור לעיל, עולה המסקנה הבלתי נמנעת לפיה יש להתערב בקביעת בימ"ש קמא בסוגיית הרשלנות התורמת, ולהשית את מלוא האחריות למנוע, ששבק חיים לאחר 80,000 ק"מ בלבד, על המשיבה בלבד.

התוצאה הערעור מתקבל באופן חלקי.

המשיבה תשלם למערער את אגרת הערעור וכן שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום כולל של 30,000 ש"ח + מ.ע.מ. תוך 30 יום מהיום המזכירות תשיב למערער ערבות או פקדון שהפקיד להבטחת הוצאות המשיבה.

הנתבעת 1 היא יבואנית הרכב והנתבעת 2 היא סוכנות משנה מורשית של הנתבעת 1 ממנה נרכש הרכב.

הרכב החל להיחנק בעת עמידה במקום ולהשמיע רעשים של מנוע חשמלי מאיזור מיכל הדלק.

התובע מוסיף כי הלכה ידועה היא שאדם רוכש רכב גם עבור מידת ההנאה, הרווחה והנוחות שהוא מזכה את הנוהג בו ואת הנוסעים וכי בהתאם לכך חלה חובת הגילוי גם על פגמים בשימוש ובהנאה מן הרכב.

עוד הוסיף המומחה מטעם בית המשפט, כי מאחר ולא נהג ברכבי בנזין ב- 20 השנים האחרונות, ביקש מידיד בעל ניסיון (קצין בטיחות בתעבורה שלא קיבל שום מידע לגבי סיבת בדיקת הרכב) לנהוג ברכב ואף אותו ידיד העלה את אותן טענות בדבר היסוס ואיבוד כוח רגעי.

אציין כי בכל הנוגע לנתבעת 2 שהיא סוכנות משנה מורשה של הנתבעת 1 ממנה נרכש הרכב, זו למעשה הטענה היחידה, שכן היא איננה יצרן הרכב ועל כן אינה אחראית לפגמים ברכב שהתגלו לאחר רכישתו ולא היו ידועים לה קודם לכן והתובע לא טען אחרת.

סעיף 28 קובע: "הפר המוכר חיוב כאמור בסעיף 11 ולא תיקן את הדבר תוך זמן סביר אחרי שהקונה נתן לו הודעה על כך, ואין הקונה רוצה לתבוע את ביצוע החוזה או לחזור בו ממנו, זכאי הוא לנכות מן המחיר את הסכום שבו פחת שווי הממכר עקב אי-ההתאמה לעומת שוויו לפי החוזה." התובע כאמור לעיל, וויתר על דרישתו לבטל את הסכם המכר או להחליף את רכבו ועל כן זכאי לפצוי בגין ירידת ערך הרכב עקב אי ההתאמה.

המומחה מטעם בית המשפט היתייחס לנושא ירידת הערך מתוקף ניסיונו כשמאי רכב מוסמך והביע דעתו כי מאחר ובמצבו הנוכחי תגובות הרכב בנסיעה עירונית מהוססות ומשרות חוסר בטחון לגבי אפשרויות ההישתלבות בתנועה, קיים סיכוי סביר שלקוח פוטנציאלי, בנסיעת היתרשמות, יאתר זאת וייחס זאת לתקלה בהקף לא ידוע, כאשר הנטייה הטבעית היא איבוד עניין ברכישת הרכב או ניסיון להפחית את מחירו בסכום הראוי, לדעת הקונה, להשקיע בתיקון וככל שהרכב יקר ויוקרתי יותר, יהא איבוד ערכו רב יותר.

...

אני סבורה כי הצעות אלה אינן יכולות להחליף חוות דעת שמאי, גם אם יש בהן אינדיקציה לכך שקיימת ירידת ערך כלשהי של הרכב.

החלטתי להעמיד את סכום הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע על סכום של 10,000 ₪.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית.

לפניי תביעה לפצוי בגין ירידת ערך הרכב שנגרמה בשל תאונה שהוסתרה מהתובע על ידי הנתבעת במועד הרכישה.

בנוסף, בהתאם לחובתה על פי החוק, הנתבעת הציגה טופס גילוי בו צוין בסעיף 6: "ככל הידוע לעוסק, עד למועד עריכת טופס גילוי נאות זה, אם וככל שנגרמו לרכב פגיעות, הן מתוארות בבדיקת הרכב שבוצעה ביום 28/4/16 במכון קומפיוטסט אשדוד המצורפת לטופס זה". עיון בטופס סיכום מימצאי הבדיקה מלמד כי ברכב נמצאה תקלה במתלה קדמי ונידרש "תיקון/כיוון זויות מתלה, תותבים פגומים, מערכת היגוי, חיבורי הגה פגומים". עוד נמצאה תקלה בבולמי הזעזועים ובגומיות מגינות אבק, מצבר חלש תקלה במערכת התאורה ופגמים בארבעת הגלגלים.

חרף זאת, נוכח תכלית החקיקה הצרכנית והפסיקה הרלוואנטית, כאמור לעיל, אין במידע זה כשלעצמו כדי לגרום למסקנה כי הסכמת התובע לרכישת הרכב בכפוף למימצאי הבדיקה, פוטרת את הנתבעת באופן אוטומאטי מן האחריות כלפיו, בין היתר, נוכח פערי הידע בינו, בהיותו "צרכן", לבין הנתבעת בהיותה "עוסק". עם זאת, לא ניתן להיתעלם מהעובדה כי התובע נטל על עצמו סיכון מסוים שגם אם אינו גורע מחובת הגילוי החלה על הנתבעת, מצדיק היתייחסות אחרת בהקשר זה. לכן, השאלה הנשאלת לצורך בחינת טענת ההטעיה היא לא האם הכרזת הרכב "אובדן להלכה" הוא מידע שהיה בידיעת הנתבעת – דבר שהוכחש על ידה – מאחר ומדובר במימד הסובייקטיבי של ידיעה שהוכחתו קשה עד בלתי אפשרית אלא השאלה הנכונה היא האם מדובר במידע שהיה על הנתבעת לדעת, קרי שאלת הידיעה במובנה האובייקטיבי.

התובע הציג חוות דעת שמאי שנערכה על ידי ישראל וייזל – שמאים בע"מ, ממנה עולה כי ביום 25/6/2010 הרכב היה מעורב בתאונה כתוצאה ממנה נגרם לו נזק במוקד הקידמי שהיווה 50,97% מערך הרכב, קרי עלות תקונו בתוספת תקנה 309 – אליה אתייחס בהמשך – עומד על סך 55,800 ₪ כאשר ערך הרכב הנו 119,708 ₪.

התובע עותר לפצוי בסך 23,000 ₪ וזאת מבלי שעלה בידו להצביע על בסיס לדרישה זו. בעיניינו של התובע, הדרישה לפצוי צריכה לשקף את ערך הרכב מבחינה מסחרית כרכב שעבר שקום לאחר אובדן להלכה וההשלכה על ערך הרכב של הקושי שבמכירתו לרוכש הפוטנציאלי.

...

טענת התובע שמסכום זה יש להפחית בין 5-10% בשל כך שהרכב נרכש מסוחר, דינה להידחות.

מכל האמור לעיל, יש לדחות את דרישת התובע לפיצוי בסך 23,000 ₪ בגין ירידת ערך הרכב כתוצאה מהכרזתו "אובדן להלכה" וזאת בהיעדר הוכחה.

סוף דבר, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

מונחת בפני תביעה כספית, ע"ס 33,900 ₪, לפצוי בגין רכישת רכב עם מנוע לא מקורי וליקויים שהתגלו בו. התובע רכש רכב משומש מנתבעת 1, חברה לעסקי רכב ויזמות (להלן: החברה"), ובדק אותו טרם רכישה במכון בדיקה של נתבעת 2 (להלן: "המכון").

ודוק; גם כאשר הרוכש הפוטנציאלי נוטל את הרכב לבדיקת מצבו במכון בדיקה, אין הדבר פוטר את המוכר הפוטנציאלי מחובת גילוי פוזיטיבית של פגמים ותקלות הידועים לו ביחס לרכב.

כך, במקרה דומה בו מכון בדיקה מוסמך נתבע על ידי קונה בשל אי גילוי עובדת החלפת מנוע, נפסק – "לגבי החלפת המנוע, טוענת הנתבעת 3, כי אין כל פגם בכך שהמנוע הוחלף, והדבר לא צוין בטופס הבדיקה. לדבריה, משרד התחבורה הוציא נוהל 127, המפרט מדדים לבדיקת רכב לצורכי קנייה ומכירה. בנוהל זה, מיפרט משרד התחבורה את הבדיקות שיש לעשות ולרשום בטופס אחיד של תוצאות הבדיקה, הנמסר ללקוח. בסעיף 23 של אותו נוהל, קיימת היתייחסות לבדיקת התאמה, בין מספר המנוע שנימצא ברכב, לבין מספר המנוע שנירשם ברישיון הרכב, ועל הבודק לבחון ולוודא שישנה התאמה. ככל שישנה אי התאמה, עליו לרשום בהערות הכלליות שבטופס, את אותה אי התאמה, ולהביא את הדבר לידי מזמין הבדיקה. מכאן, לומדת הנתבעת 3, כי "מכון הבדיקה אינו מחויב לדעת או לבדוק אם אי פעם הוחלף מנוע ברכב", כל החובה המוטלת עליו, היא לבדוק את התאמת מספר המנוע המותקן ברכב, למספר המנוע הרשום ברישיון הרכב.

הלקוח הוא הקונה והנתבע עמד בחובתו כלפי הקונה (ראו לעניין זה ע"א 4210/07 טכנו טסט טכנולוגיה מיתקדמת לרכב (1990) בע"מ נ' גרינברג אולג וספיד קאר (1996) בע"מ (30.3.2008) הדן בחובתו של מכון הבדיקה לבדוק טרם רכישת הרכב ולציין בטופס הבדיקה את דבר אי ההתאמה בין מספר המנוע המוטבע על מנוע לבין זה הרשום ברישיון רכב).

האם סוחר רכב יכול לפנות למוסך ולקבל אף הוא הסטוריית הרכב גם כשהוא לא הבעלים? אם הוא רושם את הרכב על שמו לצרכי המכירה, כי אז המענה לכך הוא חיובי (כך למשל כשמדובר במיגרש רכבים והרכב הוא "יד ראשונה" אולם לא מהיבואן).

לחוות דעת השמאי מטעם התובעים (נספח ב' לכתב התביעה) צורפו מספר קבלות, מהן עולה כי הרכב טופל במוסך במספר הזדמנויות בין החודשים נובמבר 2015 - ינואר 2016 (הוחלף מצבר, בוצעו עבודות חשמל, הוחלפו גומיות לצירים, הבלמים טופלו, תוקן אלטרנטור וכיו"ב), אולם עד שהרכב לא עבר בדיקת רשוי, עובדת אי ההתאמה של המנוע לרכב לא התגלתה.

ברור הוא שעבור סוחר ישנה העדפה לרכוש מנוע משומש כאשר אם למשל מדובר ברכב חדש שגילו פחות משנתיים מיום רשומו ברישיון הרכב אשר הוכרז אובדן להלכה, יש לתקנו רק עם חלפים מקוריים, ורק לאחר שהרכב יעבור את גיל השנתיים, יוכל הסוחר לתקנו בחלפים משומשים ולא מקוריים (ראו תקנה 10 לתקנות הגבלת השמוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות) (ניהול יומן ורישום בו, דיווח על גניבת חלק והגבלת השמוש בחלקי רכב), תשס"ז- 2007).

דומה כי לו הייתה הנתבעת 2 מוצא רכיבים מסוימים כתקינים ומסתבר כי הם לא תקינים, או אז היה מקום לבחון היתנהגות רשלנית במשנה תוקף, אולם גם אז, לא כל טעות בשקול דעת משמעותה רשלנות, בשים לב לערכים החברתיים הגלומים בהתייעצות עם בעלי מיקצוע שלא ניתן לצפות כי כל בעל מיקצוע יחוב "אחריות מוחלטת" מקום בו טעה, ויחוב כלפי כל טעות וטעות שיכולה הייתה להיות סבירה באות נסיבות, ובזאת הדבר יוביל לאובדן בתי עסק, עד כדי מניעת פתיחתם מראש כליל בשל ההסתכנות הכרוכה בכך.

...

גם אם המסקנה היא שונה משל בעל מקצוע מיומן אחר, עדיין יש לבחון אם האדם הסביר היה נוקט בדרך פעולה אחרת מזו שבה נקט המזיק, או אז נוכל לומר כי שהמזיק רשלן.

סיכומו של דבר, אני פוסקת כי הנתבעת 1 תשלם לתובע סך של 3000 ₪ וכן הוצאות משפט על סך של 600 ₪.

התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך של 250 ₪.

מונחת בפני תביעה כספית לפצוי בגין אי עמידת אחריות היבואן לכאורה להחלפת מצבר תקול ברכב שהוכרז אובדן להלכה.

...

סיכומו של דבר, גם אם נקבל את טענת התובע שהוא פנה לנתבעת ביום 02/07/2019 ובירר מה אפשר לעשות עם המצבר, אין בזה כדי למלא אחר דרישת כתב האחריות לפיה יש להביא את הרכב פיזית מיד למוסך הנתבעת כשמתגלית תקלה לכאורה.

אין בידי לקבל את טענת התובע להתגבר על דרישה זו בכך שהוא מניח הנחת יסוד ש"גם אם הייתי מגיע עם הרכב פיזית לא הייתם מתקנים כי רשום הערה שהרכב אובדן להלכה" עת זו נסתרה על ידי הנתבעת ובסופו של יום הרכב כן נבדק, כאשר הובא הרכב.

על כן, ולנוכח האמור לעיל, משהתובע לא עמד במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי להוכיח כי המצבר עומד בתנאי האחריות, הרי שהוא לא זכאי לפיצוי ואין מנוס אלא לדחות את התביעה.