תביעת פינוי, סילוק יד ושכר ראוי בגין פלישה למקרקעין

רקע תולדתה של המחלוקת בתביעה לשכר טירחה שהגיש התובע, עו"ד, בשנת 2014 נגד לקוח לשעבר, הנתבע, בגין ייצוג הלקוח בתביעת פינוי שהגישה נגדו רשות מקרקעי ישראל.

רמ"י טענה כי למעלה מן הצורך, תטען לגוף הדברים, כי בדין הוגשה התביעה לסילוק יד הלקוח "בהיותו פולש למקרקעין שבבעלות מדינת ישראל ורשות הפיתוח". רמ"י הבהירה כי תביעת הפינוי הופסקה שכן עריית ירושלים פתחה בתהליך הפקעת המקרקעין מושא תביעת הפינוי לצורך הרחבת כביש 1 ולפיכך לא היה מקום להוסיף ולנהל את תביעת הפינוי.

בפסק הדין החלקי, ביהמ"ש קבע כי עורך הדין זכאי לשכר ראוי בגין הייצוג.

...

אני מקבל את ההתנגדות ואדוני יבחר, אני מציע יבחר קו נוסף של חקירה כי עוד מעט החקירה מסתיימת.

ביהמ"ש דוחה ההודעה לנוכח כל האמור לעיל, גם לולא קיום מעשה בי דין, אין מקום לקבל ההודעה נגד רמ"י בגין שכר טרחה בו חויב הלקוח לשלם לעו"ד דותן עבור הייצוג בתביעת הפינוי.

סוף דבר ביהמ"ש דוחה ההודעה ומחייב שולח ההודעה לשלם למקבלת ההודעה הסך של 40,000 ₪ שכ"ט בא כוחה צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

תביעה כספית לתשלום 1,260,000 ₪ בגין דמי שימוש ראויים וכן תביעה לפינוי וסלוק יד ממקרקעין.

סכום התביעה היתייחס לדמי שימוש ראויים בגין שבע שנות שימוש לפני הגשת התביעה וכן התבקש לחייב בדמי שימוש ראויים ממועד הגשת התביעה ועד להשבת החזקה במקרקעין שפינויים התבקש על ידי התובעת.

" עוד ראה ע"א 3846/13 רשות מקרקעי ישראל נ. היפר-חלף שם בע' 17 לפסק הדין נקבע: " בנדון דידן, הרויחה המשיבה משימוש שעשתה בקרקע, בנגוד לייעודה התיכנוני, בלא תשלום דמי שימוש ותוך פלישה, וראוי כי תשלם על כך לבעלי הקרקע; אף אם איננו יודעים מבחינה תכנונית מה היה בידי המערערת לעשות בקרקע בעת ההיא. ....

הנתבעת 3, גם לאחר שהבינה כי בפועל היא עושה שימוש במקרקעין שאינם בבעלות המשכירה, היינו בשטח החורג מחלקה 37 אותה לכאורה שכרה, סירבה להתפנות מן המקרקעין (ע' 10 ש' 31) והמשיכה להחזיק בהם למשך מספר שנים נוספות לנוחיותה.

...

נמצאנו למדים, כי עתירה להצהרה על זכות אין כאן, דרישה לתשלום אופרטיבי – יש ויש.

סוף דבר הנתבעים 1-2 ישלמו לתובעת סך של 419,000 ₪.

כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין התביעה הכספית כנגד הנתבעת 3 נדחית.

כללי: בעלי הדין: התובעים הם בני זוג אשר שכרו מאת הנתבעת דירה בשכירות מוגנת ומתגוררים בה. הנתבעת היא תאגיד אשר הוקם על פי דין, ואשר על שמו רשומים חלק מהמקרקעין של מדינת ישראל.

הנתבעת הגישה בשנת 1985 תביעה לפינוי, הכוללת סעד כספי לבית המשפט השלום ברמלה (תיק אז' 2008/05) בו תבעה את פינויים של התובעים מהמושכר ותשלום דמי שימוש ראויים בגין בנייה תוספות בנייה ללא היתר וללא הסכמת הנתבעת.

בחודש מאי 2009 הגישה הנתבעת לבית משפט השלום ברמלה תביעה לפינוי ולסילוק יד של התובעים מהמושכר וכן תביעה כספית (תיק אז' 1957-05-09).

כן ציינה הנתבעת בכתב התביעה שברצונה היה לבצע עבודות תיחזוקה בקומת הקרקע, אך התובעים לא אפשרו לה. במהלך הדיונים בתיק הסכימו התובעים לפנות את שטח הפלישה בקומת הקרקע, ועל סמך הסכמתם זו ניתן פסק דין לפינוי.

...

סבור אני כי קבלת חוות דעתו של מר פלדמן חורצת את גורלה של תביעה זו, ועל הנתבעת לתקן את הליקויים כדלקמן: את התפוררות הבטון בתחתית פודסט חדר המדרגות (סעיף ו' לחוות דעת בקשר למחסן); לתקן התפוררות השלח של המדרגות בחדר המדרגות; בכניסה למבנה, בסמוך לשער הכניסה, יש לתקן את התפוררות העמוד עד לחשיפת הזיון, כמפורט ברישא של עמ' 6 לחוות הדעת של מר פלדמן; לתקן סדקים מעל קיר פודסט בחדר מדרגות; לתקן ההתנפחות בשליכט בחדר השינה הסמוך למטבח.

הוצאות משפט: לאור חוות דעתו של מר פלדמן כי רוב רובם של הליקויים הינם כתוצאה ממעשי התובעים עצמם, ורק ליקויים מינוריים הינם באחריות הנתבעת, סבור אני שיש לחייב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תןצאת פסק הדין הינה כדלקמן: על הנתבעת לתקן את הליקויים המפורטים בסעיף 39 לפסק הדין בתוך 90 יום מהיום.

ככל שלא ישלמו התובעים את ההשתתפות בעלות התיקונים בהתאם לדין, רשאית הנתבעת להגיש כנגדם תביעה כספית; התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעת כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

רקע תחילתה של התביעה, תביעה לפינוי וסלוק יד הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "הנתבעים") ממקרקעין הידועים כחלקה 109 גוש 15604 במושב כלנית (להלן: "המקרקעין"), וכן לחייב את הנתבעים, כולם, בתשלום דמי שימוש ראויים במקרקעין עד למועד הגשת התביעה, בסכום של 11,419 ₪.

התובעת עתרה לתשלום דמי שימוש ראויים החל משנת 2016 ועד היום, אלא שעיון בכתב התביעה, כמו גם בסיכומי התובעת, מלמד כי התובעת לא נקבה במועד שבו לטענתה החלה הפלישה למקרקעין, ובעקבותיה השמוש בהם על ידי הנתבעים.

כל שנטען בתביעה ובסיכומי התובעת הוא שבעקבות הפלישה האמורה נשלח לנתבעים מכתב התראה (נספח 6 לתביעה), אלא שמכתב ההתראה הנו מיום 12.5.2020.

בגין דחיית התביעה נגד הנתבעת 3, ומאותם טעמים, ראיתי לחייב את התובעת לשלם לנתבעת 3 הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין במידה מתונה, בסכום כולל של 2000 ₪, ואשר ישולמו באמצעות בא כוחה תוך 45 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, ישאו הפרישי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

...

סיכומו של דבר, התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים לתקופה מתחילת שנת 2020 ועד סוף אפריל 2021.

בנוסף, הנני מחייב את הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד, זאת מכוח ההסכם הדיוני כפי שצוין בסעיף 2 לעיל, לפנות את המקרקעין בהתאם לתשריט שצורף לכתב התביעה והמהווה חלק מפסק הדין, ולהשיב את המצב לקדמותו.

לאור המקובץ לעיל, ומשקבעתי כי מי שחב בתשלום דמי שימוש ראויים הם הנתבעים 1 ו-2 בלבד, ברי כי לא נותרה לתובעת כל עילה כלפי הנתבעת 3, ומשכך, דין התביעה נגד הנתבעת 3 להידחות.

תביעה לפינוי ולסילוק יד ותשלום שכר ראוי בטענה שהנתבעות פלשו שלא כדין לחלק מהמקרקעין השייכים לתובעים, והשתמשו בשטח הפלישה שלא כדין למדרכה ולחניה לציבור וגבו דמי חניה מהציבור, וכן לתשלום שכר ראוי בגין השמוש במקרקעין הנ"ל כמקומות חניה.

...

טענות הנתבעות בכתב ההגנה: בכתב ההגנה טענו הנתבעות שיש לדחות את תביעת התובעים מהסיבות כדלקמן: שטח החניה על חלק משטח התובעים וחלק גדול ממנו מצוי בשטח הדרך הציבורית; העירייה פעלה ברשות חברת רסקו שהקימה את הבניין; העירייה פעלה בהסכמת התובעים, כולם או חלקם, בהסכמה מכללא; קיימת זיקת הנאה לטובת הציבור מכוח שנים ללא התנגדות הבעלים, ואין לבטלה; סימון בכחול לבן אינו פוגע בתובעים אלא מיטיב עימם, ומכל מקום כל השימוש בשטח החניה לא פגע בתובעים ולא גרם להם לחסרון ממון; אין כל יריבות בין התובעים לבין הנתבעת 2, וסמכויות האכיפה של הוועדה המקומית מוגדרות בסעיף 203 לחוק התכנון והבנייה, והתובעים לא טוענים שמדובר בשימוש אסור, והסעד הכספי אינו מכוון כלפי הנתבעת 2.

אם יהיה חיוב במע"מ לסכום זה, יהיה על הנתבעת 1 להוציא חשבונית מס עצמית למע"מ, ולהעביר אליו את סכום המע"מ. סבור אני שהשמאי מטעם התובעים עשה חסד עם הנתבעות, שכן הוא לא לקח בחשבון את העובדה שהחניה בשטח הפלישה מותרת לכל תושבי רעננה גם בשעות שאין לשלם עליהם, ובכך נותנת העירייה שירות לתושבי העיר בשטח הפלישה על חשבון התובעים, ואת נתון זה לא לקח בחשבון בעת קביעת השמאות.

לאור האמור לעיל סבור אני שעל הנתבעת 1 לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, דמי שימוש ראויים בשטח הפלישה לתקופה של 7 שנים לאחור מיום הגשת התביעה בסך 877,751 ₪ (125,393 X 7) בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (18.2.2019) ועד ליום התשלום בפועל.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: על הנתבעות 1 ו-2 ועל כל הבאים מכוחם לפנות את שטח הפלישה בשטח 245 מ"ר המסומן בחוות דעתו של המודד רמזי קעואר (נספח 4 למוצגי התובעים), לסלק ידיהם ממנו ולמסרו לתובעים כשהוא נקי מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 20.5.2024; על הנתבעת 1 לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, כדלקמן: את הסך 877,751 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (18.2.2019) ועד ליום התשלום בפועל; את הוצאות המשפט הכוללות את אגרת המשפט במלואה, שכר המומחה מטעמם בהתאם לסכום ששילמו לו עבור חוות הדעת, ושכר העדים מטעמם בהתאם להחלטות בית המשפט, הכל בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 70,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.