תביעת פינוי שוכרים מנכס בבעלות משותפת

הרקע העובדתי המערער ומשיבים 1-2 היו בעלים במשותף בנכס מקרקעין, אותו השכיר המערער בהסכמת המשיבים 1-2 למשיב 3 למשך שנתיים, החל מיום 1.5.13.

לאחר שמיעת עדויות המעורבים, כולל עדותו של המערער, קיבל בית משפט השלום את תביעת הפינוי מאחר שמצא את גרסת השוכר והמערער בלתי אמינה, ככל שהיא נוגעת להסכמת משיבים 1-2 להפחתה המשמעותית של דמי השכירות, לתקופה מיצטברת של 10 שנים (להלן: "פסק הפינוי").

...

המערער לא טען כל טענה עניינית נגד העובדות שפורטו בכתב התביעה, וגם שעה שניתנה לו הזדמנות להציג את עמדתו, דבק בגישתו לפיה, דין התביעה להידחות ללא הנמקה נוספת.

לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערעור.

המערער ישלם הוצאות לאוצר המדינה בסך 3,000 ₪.

עת"מ (ת"א) 27618-05-19 עיזבון אבו חליפה נ' עריית ת"א, שם נאמר (בפסקה 17) כי "החובה לשאת בתשלומי ארנונה חלה על הבעלים של הנכס ולחלופין על המחזיק. בהיעדר הודעה מפורשת מהבעלים אודות זהות המחזיק, אין חולק כי חלה החובה על הבעלים". עמ"נ (ת"א) 21484-03-18 נבולסי נ' עריית ת"א, בפסקה 128.

הוא הדין ביחס לטענה שהעלה ב"כ העותרים, בדיון בבית המשפט בעתירה קודמת, כי "אנחנו ניסינו לתפוס חזקה בדירה, ובנו של מר שטריקר תפס חזקה בתור שוכר, והגשנו תביעה לפינויו מהנכס" (ראה בעמ' 70 לנספחי כתב התגובה לעתירה שבפניי, בשורה 22 לפרוטוקול).

לסיכום עד כאן – העותרת, מיום פטירתו של אביה ביל המנוח, הייתה אחת מן הבעלים המשותפים של הדירה.

...

אם כך, נמצאנו למדים כי המקרה היחיד שבו תיפסק חבותו של המחזיק הרשום אף שלא מסר הודעה כפי שנדרש על פי חוק, הוא כאשר הגורם הממונה על רישום וגביית הארנונה – ידע בפועל על השינוי בזהות המחזיק, גם ללא מסירת הודעה כאמור".

לסיכום עד כאן – העותרת, מיום פטירתו של אביה ביל המנוח, הייתה אחת מן הבעלים המשותפים של הדירה.

לסיכום, העתירה נדחית.

פסק הדין מיום 9/3/2020 קבע כך – "משפונה המושכר אין עוד הצדקה למתן צו פינוי". ובהמשך נכתב, ביחס לדרישת הוצאות – "עם זאת, התביעה הוגשה ביום 31/1/2020 והנכס פונה רק ב – 20/2/2020 כך שלא ניתן לשלול את הטענה שיש קשר סיבתי בין התביעה ובין הפינוי". הסעד האופרטיבי והקביעה בפסק הדין הם ביחס למחיקת ההליך לאחר שהנתבעת 1 פינתה את הנכס.

לעניין זה ר' ע"א 7649/18, ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (מיום 20/11/2019 כב' הש' ע' פוגלמן, ע' גרוסקופף וא' שטיין), שם תואר "חוזה יחס" ונקבע כך - "חוזה יחס פתוח אשר מנוסח בקוים כלליים בלבד – זאת, מאחר שבעלי החוזה, אשר הסכימו אהדדי לגבי מטרתו ונטלו על עצמם את התחייבות הבסיסית לקדמה, לא יכלו, לא רצו או לא השכילו לקבוע בו מתוה צעדים מדויק שבו כל אחד מהם אמור לצעוד כדי להגיע אל אותה מטרה משותפת". תוצאת התביעה שכנגד לאור האמור לעיל וכאשר נדחו כל הסעדים הנדרשים על ידי התובעת שכנגד, הרי התביעה שכנגד נדחית במלואה.

...

אני מחייב את הנתבעים 2 ו-3, ביחד ולחוד, בסך של 160,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 31/5/2020 ועד מועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.

אני מחייב את הנתבעים 1, 2 ו-3 ביחד ולחוד בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.

הנתבעת טענה, כי אין מצב בו שוכר מבקש לסלק את המשכיר מהנכס שבבעלותו, בייחוד עת עסקינן בנכס שהנו בבעלות משותפות עם הגרוש של הנתבעת, שאינו צד להליך.

אין בידי לקבל טענה זו. אכן, תביעות לפינוי מושכר מוגשות, כדבר שבשיגרה, על ידי המשכיר/הבעלים כנגד השוכר המסרב לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות או המפר את תנאי הסכם השכירות.

...

אין בידי לקבל טענות אלו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

אני מורה לנתבעת לפנות את המושכר, ברחוב העורב 12 במרכז חבר, ובכלל זאת את הקרוואן נשוא התביעה, ולהחזיר את החזקה במושכר או בכל חלק ממנו, במשך כל תקופת השכירות, בהתאם להסכם השכירות, וכל עוד הסכם השכירות עומד בתוקפו, לידי התובע כשהוא פנוי מכל חפץ או אדם השייכים לנתבעת וזאת בתוך 30 יום מהיום.

בשנת 2014 מכר התובע חצי מזכותו בחנות לבני-הזוג ניסים (ז"ל) ולילי גאון, שאינם צד לתובענה זו. הללו נעשו לבעלים במשותף והתובע הקפיד להעביר אליהם, מדי חודש, מחצית מדמי-השכירות ששילם לו הנתבע.

בפיסקה 12 להסדר הוסכם כי "הנכס נמכר ל[גאון] במצבו כפי שהוא במועד חתימת הסכם זה, לרבות הסכם השכירות הקיים עם השוכר המחזיק בנכס [נתבע 1]". תביעת-הפינוי כך היה ביחסים, שבין התובע דכאן לבין ה"ה גאון; אולם מאליו מובן כי הוראה זו לא חייבה את גאון ביחסיהם עם השוכר בנכס, שהיה עתה בבעלותם המלאה.

...

זמן לא רב לאחר מכן, היה זה בתאריך 19.4.2015, נעתר התובע לבקשתו של הנתבע והסכים להפחית את דמי-השכירות לסך של 4,000 ש"ח בחודש.

לאחר קריאתו של מלוא-החומר הרלוונטי, כמפורט לעיל, ולאחר שקילתה המדוקדקת של עמדת-התובע ושל הטיעונים בשמו, הגעתי לכלל-מסקנה כי כל תכליתה של תביעה זו היא "לעקוף" את פסק-הדין החלוט, בשלוש ערכאות, שניתן בתביעה הכספית.

התוצאה סוף דבר, כסמכותי שבתקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני דוחה תביעה זו על הסף.

בתוך 15 ימים מיום, שקיבל לידיו פסק-דין זה, ישלם התובע לנתבעים, יחד ולחוד, שכר-טרחה של עורך-דין בסך, כולל מע"מ, של 20,900 ש"ח. בקביעתו של סכום זה התחשבתי בהיקפה המוערך של עבודה משפטית שנדרשה לפרשת-ההגנה; בהודעתו של בא-כוחם של הנתבעים לגבי שכר-טרחה, ששולם לו בהליך זה עד כה וקודם שהתקיימה הישיבה בקדם-משפט; בכך, שלתובע ניתנה הזדמנות שלא לעמוד על תביעתו ובכך לחסוך בהוצאותיו ובשלב המוקדם, יחסית, שבו הסתיים ההליך לפניו של בית-משפט זה. ניתן היום, ה' באדר ב התשפ"ד, 15 במרס 2024, שלא במעמד-הצדדים.