תביעת פינוי שוכר משנה וסילוק יד עורך דין

ההליכים נגד המבקשת מס' 1; טרם פטירת המנוח, הגישו המשיב ושותפו תביעה לפינוי לסילוק ידו מן הנכס וזאת במסגרת ת"א 19992-08-15 (להלן: "התביעה"), בטענה כי המנוח נטש את הדירה וכי המבקשת מס' 1 נכנסה לגור בה שלא כדין וללא הסכם.

המבקשות היו מיוצגות על ידי עורכי הדין במהלך כל ההליכים הקודמים שנהלו במשך שנים, חרף זאת לא מצאו לירמוז בהליכים אלו לקיומה של עילת דיירות המשנה מכוח סעיף 30 לחוק.

לא מצאתי כל טעות בקביעת בית משפט קמא ביחס לסכויי התביעה בעילה הנטענת, בפרט כאשר בית המשפט היה ער להליכים הקודמים, לטענות של המבקשות בהליכים הקודמים ואכן כפי שהתרשם בית משפט קמא, ואני שותף להתרשמות הזו, כי הטענה העובדתית של דיירות מוגנת מכוח סעיף 30 לחוק הגנת הדייר (שכירות משנה), הוא גרסה כבושה שנולדה לקראת מימוש הליך הפינוי כנגדן; המבקשות שניהלו במשך שנים הליכים רבים לרבות הליכי ערעור, על מנת להגן על זכותם הקניינית, לא העלו את הטענה אלא ממש לאחרונה.

...

אני סבור כי מאזן הנוחות אינו נוטה בבירור מובהק לטובת המבקשות.

מכאן אני סבור כי מאזן הנוחיות אינו נוטה בצורה מובהקת לצד המבקשות, כך שהעדר סיכויי ההגנה כפי שציינתי לעיל, מטה את הכף לעבר דחיית הבקשה לרשות ערעור.

סיכומו של דבר מכל האמור לעיל, עולה כי לא התקיימה במקרה זה עילה להתערבות בית משפט של ערעור בהחלטת בית המשפט קמא , ולפיכך אני דוחה את בקשת רשות הערעור של המבקשות .

במצב דברים זה התובעים לא היו צריכים להניח כי העמותה פינתה את המושכר, גם אם לגירסת הנתבעים יכלו התובעים להווכח במו עיניהם כי הפעילות של העמותה במקום הופסקה (עניין שהוכחש על-ידי התובעים), ובדין הוגשה תביעת הפינוי דנן (ראו: ע"א 100/69 רתם נ' גולן, פ"ד כג(2) 150, 154ז'-155א' (13.10.1969); ע"א 89/54 "דגניה" בית-חרושת לאפיה נ' "לחמנו" מיפעל שיתופי לאפיה בע"מ, פ"ד י' 927, 929 (31.5.1956) (עניין דגניה)).

ממילא אין בחוזה השכירות שחתמה העמותה עם הועד הכללי בחודש יוני 2019 כדי לשנות מתוצאה זו. עריכת הסכם שכירות על-ידי הבעלים באופן ישיר עם שוכר המשנה והעלאת טענות נגד זכויות השוכרים כטענות הגנה מפי שוכר המשנה כמוהן כניסיון לפינוי השוכרים בדרך של עשיית דין עצמית שאין לה כל בסיס בדין ואין להתירה (בהקשר זה יש להפנות גם לסעיף 21 לחוזה השכירות שבין העמותה לועד הכללי, לעדות עו"ד שטוב ביחס אליו בעמ' 14 ש' 13-4, ואף לעדות הנתבע 3 בעמ' 36 ש' 21-19; וכן ראו במקרים דומים בקשר לועד הכללי: ת"א (שלום י-ם) 25443-04-16 שטרייכר נ' הכהן, פסקה 9 (14.3.2017); ת"א (שלום י-ם) 46224-05-12 זוסמן נ' מלריך, פסקה 10 (2.3.2014)).

כאן יש לציין כי בד בבד עם שמיעת ההוכחות בתיק זה הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות על-ידי המנהל המיוחד של עמותות הועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רבי מאיר בעל הנס ואוצר החסד קרן שמואל שבה התבקש להורות על ביטול הסכם לשכירות מוגנת שנחתם עם התובעים ביום 16.11.1994, להורות על פינוים מחלק הנכס שעוד תפוס על ידם וכן להשיב תקבולי דמי שכירות משנה שגבו וחוב דמי שכירות וארנונה (ראו: הבקשה למתן הוראות שצורפה להודעת הנתבעים מיום 23.12.20).

סוף דבר לאור כל האמור התביעה מתקבלת כך שעל הנתבעים 4-1 לסלק ידם מן הנכס ולהשיב את החזקה בו לידי התובעים כשהוא פנוי מכל אדם או חפץ.

...

בין אם עניין לנו בתביעה למניעת הפרעה לפי סעיף 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ובין אם בתביעה להשבת המקרקעין לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין, אלה אינן נדחות בשל טענת הנתבעים כי אין לתובעים כמחזיקים זכות טובה בנכס (ראו במקרה דומה לענייננו במובן זה שטענות כלפי זכויות המשכיר שהוא דייר מוגן בנכס הועלו על-ידי שוכר המשנה: רע"א 1798/16 מוחמד חפאז אבו אלדבעאת נ' אלג'עברי (14.3.2017)).

סוף דבר לאור כל האמור התביעה מתקבלת כך שעל הנתבעים 4-1 לסלק ידם מן הנכס ולהשיב את החזקה בו לידי התובעים כשהוא פנוי מכל אדם או חפץ.

אשר למועד הפינוי, משנתתי דעתי לטיב הפעילות שמבוצעת בנכס על-ידי העמותה, ולמשך הזמן שנדרש לה לפינויו בעבר על-פי טענתה שלה, אני מורה כי פינוי הנכס והשבת החזקה בו לידי התובעים יושלם עד יום 12.4.22.

כיום ההקדש מנוהל על ידי עורך דין משה בן דוד.

התביעה המתנהלת בבית משפט קמא היא תביעה לפינוי ולסילוק יד שהמבקש הגיש נגד המשיבים המחזיקים בנכס ומשכירים אותו בשכירות משנה.

...

מבלי להיכנס לשאלה האם מתקיימים התנאים המזכים את המבקש בסעד זמני חלופי אחר, מצאתי כי דינה של הבקשה להידחות.

סוף דבר.

מהטעמים אותם הבאתי הבקשה למתן רשות לערער נדחית.

כן ציינתי כי מאחר שהתובעים הגישו תביעה לסילוק יד נגד הבעלים של המקרקעין והמשכיר (לשיטתם) הכוללת דרישה לפינוי המקרקעין משוכריו, הרי שממילא מצויה להם תרופה ביחס לפלישה (אף אם לא באופן ישיר כלפי השוכר) באמצעות ההליך האחר (ת"א 14245-02-19).

בחלוף למעלה משנה, הגישו התובעים בקשה נוספת, הפעם לצרוף חוות דעת מומחה בית המשפט שניתנה בתיק תביעת הפינוי נגד הבעלים/המשכיר.

אף הפעם ערב הדיון ביום 28.4.22 הגיש ב"כ התובע בקשה לדחיית מועד הדיון, מטעם רפואי הקשור בו. תחילה דחיתי את הבקשה מאחר שהוגשה שלא בהתאם לנוהל הנשיאה, וציינתי כי מדובר בבקשה שניה שמוגשת ערב הדיון, וכי התובע מיוצג על ידי עורך דין נוסף ולכן הקושי הקיים גם כך בדחיית דיון ההוכחות מיתעצם.

...

זאת, הן בשים לב לכך שהתובעים כבר ניסו פעם אחת לעקוף את החלטתי ולבקש לצרף את חוות דעת המומחה בתיק הנוסף כראיה בתיק זה (בקשתם נדחתה, ובקשת רשות ערעור שהגישו נדחתה בבית המשפט המחוזי), הן בשים לב לכך שסוגיית פסק הדין בהליך הנוסף והערעור שהוגש ביחס אליו הועלתה בבקשת הדחיה עצמה שאמורה הייתה להיות רק מהטעם הרפואי, והן מאחר שהטיעון של ב"כ התובע לפניי התמקד ועסק בהרחבה בסוגיית ההליך הנוסף, תוך שבסיום דבריו ציין: "ביהמ"ש הנכבד מתבקש לעיין בפסק הדין חרף הערעור ולאפשר לצדדים לאחר הדיון בערעור להגישו כראיה בתוך תיק זה ע"מ למנוע החלטות סותרות בין ההליך כאן לבין פסק הדין". לא זו בלבד, אלא שב"כ התובעים ביקש כי הדיון בתיק דנא יידחה למועד אחר הפגרה, בנימוק שהדיון בערעור על פסק דין הפינוי שניתן נגד הבעלים, קבוע לחודש יוני הקרוב.

אלא שדבר זה אינו הולם, ועצם ההצעה אין לה מקום בעיני, שכן הדבר שקול לניסיון נוסף לעקוף את החלטתי מיום 6.9.20, וכן לניסיון לעקוף את החלטתי מיום 4.11.22 ואת פסק הדין של בית המשפט המחוזי שדחה את בקשת רשות הערעור.

סוף דבר: התביעה נמחקת.

על מנת לצמצם את הפגיעה הדיונית בנתבעים ובאינטרס הציבורי, אני מורה בהתאם לתקנה 41(ג) לתקנות כי דיון בתביעה חדשה יימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הנוכחית (מבלי לגרוע מאפשרות בית המשפט שידון בתביעה להורות אחרת).

בהסכם פשרה נוסף וסופי שקבל תוקף של פסק דין ביום 15/11/2012, נקבע כי יינתן כנגד ההורים פסק דין לפינוי וסלוק ידם מהנכס, אך ביצועו יושהה תוך שתנתן להם האופציה לחתימת הסכם שכירות רגילה (בלתי מוגנת), וככל שייחתם כזה, כי אז לא ימומש פסק הדין של הפינוי וההורים יהיו רשאים להתגורר בנכס בכפוף ועל פי תנאי השכירות.

אם הוכחה הסגת גבול יהיה בית המשפט מוסמך ליתן צו לסילוק ידו של הפולש וכן צו עשה שתוצאתו המעשית היא השבת הנכס בעין [סעיפים 72-71 לפקודת הנזיקין וראו גם: ע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה (19.02.2012), פסקה 14; וכן א' ברק "השבת החפץ בעין", דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ז), בעמ' 557 וכן בעמ' 560].

אני סבור כי במקרה כמו שלנו, בו אין מדובר בהשכרת משנה המנוגדת להסכם השכירות ואשר ממנה הפיק השוכר רווח, וכאשר השוכר הרשה לאחר להשתמש בנכס לאותה מטרה שלפיה הושכר לו הנכס, המשכיר יהיה זכאי לתשלום דמי שימוש ראויים בגובה דמי השכירות שנקבעו בחוזה השכירות, למצער עד למועד ביטול החוזה, וממועד זה ואילך הוא יהיה זכאי לתשלום דמי שימוש ראויים מהמחזיק והמשתמש בפועל בנכס.

על כן, אני קובע כי הנתבע חייב כלפי התובעת, ביחד ולחוד עם הוריו, לשלם דמי שימוש ראויים בגובה דמי השכירות הקבועים בהסכם השכירות בגין תקופה של שבע שנים עובר ליום הגשת התביעה ומיום הגשת התביעה ועד לפינוי הדירה על ידו.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכול כולל של- 1,000 ₪, וכן שכ"ט עורך דין בסכום כולל של- 15,000 ₪ (כולל מע"מ).

...

כמו כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך של-120,585 ₪.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך של-1,100 ₪ בגין כל חודש החל מיום 01/01/2024 ועד לפינוי בפועל של הדירה על ידו.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסכול כולל של- 1,000 ₪, וכן שכ"ט עורך דין בסכום כולל של- 15,000 ₪ (כולל מע"מ).