לטענתו, התובעים מבקשים לבסס את עילת הפינוי על האמור בסעיפים 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר בטענה שהנתבע אינו דייר מוגן ואינו זכאי להגנת החוק מכיוון שאינו מקיים במושכר את העסק שהדייר המקורי, דהיינו אביו, ניהל בו. ואולם, התובעים עצמם הודו בכך שהנתבע הנו דייר מוגן לפי החוק, באופן העולה כדי הודאת בעל דין, וזאת הן בעל פה והן על דרך ההיתנהגות, ועל כן הם מנועים מלטעון אחרת.
כפי שטוען הנתבע, התובעים עצמם, טוענים בכתב התביעה כי גם לאחר פטירת האב, הם נהגו לקבל דמי שכירות מוגנים מהנתבע: "... הנתבע סגר את חנות הבגדים והיום הנתבע מנהל במקום עסק למתן שרותי קבלנות ביניין, וממשיך לשלם דמי שכירות מוגנים כמו הדייר המקורי" (סעיף 5 לכתב התביעה).
...
טענות הנתבע
בכתב ההגנה המתוקן (להלן: כתב ההגנה), טוען הנתבע כי התובעים לא גילו בכתב התביעה את דבר קיומם של הליכים משפטיים רבים קודמים בין הצדדים, אשר נוהלו על ידם בערכאות השונות באותו העניין, במשך למעלה מעשר שנים, בחוסר תום לב, ודין התביעה להידחות ולו מטעם זה בלבד.
שטח החנות שבו עשה הנתבע שימוש בפועל, לפי חוות דעתו של המומחה שלא נסתרה, הינו 158 מ"ר.
יחד עם זאת, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין ושקלתי את כל השיקולים הרלבנטיים, הגעתי למסקנה כי נכון וצודק יהיה להעמיד את דמי השכירות הראויים על סך של 5,000 ₪ לחודש, כלומר להפחית את דמי השכירות הראויים כפי שנקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט, וזאת נוכח הנסיבות המיוחדות של המקרה דנן ובכללן העובדה שבמהלך כל השנים, גם לאחר פטירת האב, התובעים ראו בנתבע כדייר מוגן בחנות, הסכימו להחזקתו בחנות וגבו ממנו דמי שכירות מוגנים לפי הסכם השכירות המקורי שנחתם עם האב.
כפי שנקבע לעיל, אין בכל אלה, כדי להובילני למסקנה כי הנתבע הינו דייר מוגן בחנות, שכן, כאמור, השאלה האם רכש הנתבע מעמד של דייר מוגן בחנות הינה שאלה משפטית שיש לבחון לאור חוק הגנת הדייר, או לחילופין לפטור אותו מלשלם דמי שכירות ראויים כפי שהוא מבקש, אך יש בשיקולים אלה כדי להפחית את דמי השכירות הראויים כפי שנקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט.
התובעים ישלמו עד ליום 08.06.22 את המחצית השנייה של האגרה, אחרת פסק דין זה מבוטל והתביעה תמחק עקב אי תשלום אגרה, וזאת ללא צורך בהחלטה נפרדת.
