תביעת פינוי נגד פולשת לדירה בבעלות עמידר

האם יש להורות על פינויו של הבן מהדירה מחמת העדר רציפות מגורים? זוהי השאלה העומדת להכרעה בפסק דין זה. פתח דבר ביום 2.4.1968 חתמה הדיירת החוזית, גרופי רומיה ז"ל, על הסכם שכירות עם עמידר (היא התובעת), במסגרתו השכירה לה עמידר דירה ברחוב דנגור 13/29 בעיר בני ברק.

גם ועדה עליונה של משרד הבינוי השיכון קבעה כי הנתבע אינו זכאי לדיור צבורי, ומשכך מדובר בפלישה לדירה פנויה.

עובדת מגוריו של הנתבע בדירה נרשמה בדוחות רכז השטח, ואף שכניו ומכריו מחזקים טענה זו. לא זו בלבד, אלא שבשנת 2007 הוגשה כנגד הנתבע ואימו תביעה לפינוי מהדירה ולתשלום דמי שימוש, כך שהדבר מלמד על כך שהנתבע הופיע כמי שמתגורר עם האם במועד הגשת התביעה.

באשר לטענות התובעת על העדר רצף מגורים בדירה, הנתבע מפנה להוראות חוק זכויות הדייר ולתיקוני החקיקה הרלוואנטיים בשנת 2009, וטוען שהוחמרו הדרישות מן הדייר הממשיך כדי שתקום לו הזכות להמשיך ולהתגורר בדירה - לא די בכך שעליו להוכיח שאינו מחזיק בבעלותו נכס מקרקעין (כפי שהיה עד כה), אלא שעליו לעמוד גם בתנאים נוספים ולהיות זכאי בעצמו לדירה ציבורית.

...

תחילה אפנה לפסק הדין בעניין עת"מ (ת"א) 2164/07 כהן יהודה נ' משרד הבינוי והשיכון (נבו 22.06.2008) ובו נקבע:"סיכומו של דבר- על העותר היה להוכיח כי התגורר בדירה בשלוש השנים שקדמו לפטירת אביו. דא עקא- פרשנותו הדווקנית של החוק הדיור הציבורי צריכה לעלות בקנה אחד גם עם הרציונל שבבסיס החוק, שהוא מתן סיוע לנזקקים אשר היו סמוכים על שולחנם של קרוביהם בשנים שלפני פטירתם. לאור זאת, הפסיקה מלמדת אותנו כי גם פרשנות דווקנית אינה מחייבת את העותר להוכיח כי שהה בדירה מדי יום ביומו או כי לא נעדר ממנה לתקופות קצרות. העובדה כי העותר לא נמצא באופן יומיומי בדירה במשך שלוש השנים האחרונות אינה שוללת מיניה וביה את ההנחה כי הוא התגורר בדירה, כל עוד הצליח העותר להראות כי נשמרו בתקופה זו מירב זיקותיו לדירה". אבקש להתייחס בעניין זה לפסק הדין רע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (נבו 12.05.2008) אשר עסק בטענה להיעדר רציפות מגורים לאור שהות הנתבע במאסר ממושך.

סוף דבר מהתמונה בכללותה כפי שהוצגה בהרחבה מעלה, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה לפינוי ולסילוק יד על בסיס הנימוק שהעלתה התובעת- דינה להידחות.

לפיכך, הנתבע ישלם את דמי השימוש בהתאם לנוהלי התובעת, בדומה למי שמוגד "דייר ממשיך", עד להכרעה אחרת של הגורמים הרלוונטיים כאמור.

בית משפט השלום בחיפה ת"א 80316-01-19 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' ח'לאילה ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת סיגלית גץ-אופיר תובעת עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נתבעים 1. פהימה ח'לאילה 2. איבתיסאם ח'לאילה 3. סיהאם ח'לאילה 4. סורייה ח'לאילה 5. עסאם ח'לאילה פסק דין

לעניין רישיון בלתי הדיר או רשות מכללא , הפניתה התובעת להלכה שנקבעה בע"א 3846/13 מדינת ישראל-מנהל מקרקעי ישראל נ' היפר חלף (ניתן ביום 21/7/15) לעניין פלישה למקרקעי ציבור, לפיה כאשר מדובר בפולש למקרקעי צבורי, אין לייחס לרשות ציבורית הסכמה מכללא להעניק הרשאה לפולש להחזיק או להשתמש במקרקעין, אך בשל העובדה שהיא לא פעלה נגד הפלישה, וזאת מן הטעם שמקרקעי הצבורי הנם רבים ומפוזרים , וקיים קושי לפקח מקרוב ובגילוי על כל החזקה או שימוש במקרקעי ציבור ללא רשות.

דיון והכרעה: במסגרת פסק דין זה יהא על בית המשפט להשיב על השאלות הבאות: האם התובעת בעלת זכויות בדירה מכוחן היא זכאית להגיש תובענה דנן? האם התובענה היתיישנה? האם יש להכיר בנתבעים כדיירים מוגנים? האם הנתבעים הם ברי רשות לעשות שימוש בדירה? האם התובעת בעלת זכויות בדירה מכוחן היא זכאית להגיש תובענה דנן? התשובה לשאלה זו היא חיובית.

האם התובעת ידעה על החזקה בדירה תקופה ארוכה, מבלי שנקטה כל פעולה? אין חולק שהתובעת ידעה על החזקתם של הנתבעים בדירה כבר בשנת 1995, וכבר אז הגישה כנגד הנתבעים תביעה לפינויים מהדירה.

...

לטענת הנתבעים דין התביעה כנגדם להידחות מחמת התיישנות, מכוח סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – "חוק ההתיישנות"), זאת מאחר שמדובר במקרקעין לא מוסדרים.

מן האמור לעיל עולה המסקנה שאין בעובדה שהתובעת לא נקטה בהליך להפסקת החזקה בדירה ממועד מחיקת התובענה הקודמת ועד להגשת התביעה דנן, כדי לקבוע שזכותם של הנתבעים בדירה כברי-רשות, התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה, זאת כאמור, מקום בו מדובר במקרקעי ציבור.

נוסף על כך, עצם הגשת תובענה דנן יש בה כדי להוות הודעה מצד התובעת, כי אפילו אם ניתנה רשות מכללא להחזיק במקרקעין, הרי שזו מבוטלת (ראו: ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210 (1977)) לסיכום דין התביעה- כאמור, להתקבל.

בנוסף, הנני מורה על חיובם של הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום הוצאות ההליך לתובעת ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.

הועדה הסתמכה בהחלטתה על ביקורי מעגל שנערכו בדירה ול תצהיר של המנוח מיום 9.7.13, לפיו הוא אינו מוכן שהעותר יעבור לגור עמו, וכי העותר מתגורר ברחוב טרומן 12 בקריית חיים, ועל תלונה שהתקבלה אצל המשיב , לפיה העותר פלש לדירה (תלונה בעקבותיה פתח המשיב בחקירה) .

בחודש אוקטובר 2016 הגישה שקמונה תביעת פינוי נגד העותר בבית משפט השלום בחיפה (ת.א 9602-10-16 ) בדיון מיום 17.10.18, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקבל תוקף של פסק דין , ולפיו תנתן לעותר ארכה של שנה להסדיר את זכויותיו בדיור הצבורי וכי העותר יפנה בערר לועדה העליונה.

דיון סעיף 1 לחוק מגדיר "דייר ממשיך" כ – "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובילבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי". ודייר "זכאי" כ – מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו או בבעלות קרובו , דירה או מקרקעין אחרים.

אמנם ניתן להפריך את האמור בביקורי המעגל, ואולם כפי שנפסק בעע"מ 2232/14 ‏עופר שניידר נ' משרד הבינוי והשיכון (28.1.15): "....יחד עם זאת ההלכה היא כי ההחלטה התבססה בראש ובראשונה על 4 דו"חות ביקור ("ביקורי מעגל") שנערכו בדירה על ידי עמידר לאורך השנים הרלבנטיות (2011-2008), מהם עלה שהמערער לא התגורר בדירת סבתו המנוחה.

...

בדין ציינה המדינה בסיכומיה (סעיף 72), כי "אין מנוס מאשר לעמוד על תנאי הזכאות בדווקנות, שהרי כאמור מתן יתרון לאחד, עלול לסכל את זכותו של האחר, ובכך להפר את עקרון השוויון בחלוקת משאבים"( עע"מ 823/12 ‏ ‏ תמר קליסה נ' יצחק שמעון (8.8.13)).

  גם טענת העותר לפיה לא ניתנה לו זכות טיעון – דינה להידחות.

נוכח כל האמור, אני קובעת כי החלטת הוועדה העליונה הינה סבירה ואין מקום להתערב בה. העתירה נדחית.

לפיכך, הגישה התובעת תביעת פינוי בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעים בבית המשפט השלום בפתח תקווה וזאת במסגרת תא"ק 59245-06-13 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ. אשכנזי ואח' (להלן: "ההליך הראשון").

כך קובע בית המשפט הנכבד בעיניין העתירה לסילוק יד הנתבעים: "מהאמור לעיל עולה כי מדובר בענייננו בדייר ממשיך, שכן הדיירת החוזית התגוררה בדירה במשך 5 שנים עובר לפטירתה וכן הוכח כי לא הייתה לה כל בעלות פונקציונלית על מקרקעין עובר לפטירתה.

לסיכום עד כאן, התובעת הגישה שלוש תביעות כנגד הנתבעים: הראשונה, תא"ק 59245-06-13, בבית המשפט השלום בפתח תקווה, וזאת לסילוק יד ותשלום שכר דירה ראוי כפולשים.

מישפחה זו חיה תחת חרב הפינוי מדירתם משנת 2013 עת הגישה התובעת כנגדם את תביעת הפינוי מהדירה הקטנה בה הם מתגוררים ועד ליום 3.2.2019 עת בית המשפט בפתח תקווה דחה את תביעת הפינוי ואת התביעה הכספית.

...

במקרה שלפניי, כאמור, דין שתי התביעות להידחות באופן מלא.

התובעת, כאמור חברת בעלת אמצעים רבים, אשר מאחוריה ניצבת מדינת ישראל, ניהלה הליך משפטי ארוך ונוקשה כנגד הנתבעים במשך שש שנים! בסופו של ההליך קבע בית המשפט, כי דין טענות התובעת להידחות וזאת בפסק דין מנומק.

אשר על כן, ולאור השיקולים שפירטתי בהרחבה לעיל, אני סבור כי יש מקום במקרה מיוחד זה לסטות מהכלל של פסיקת הוצאות ריאליות [ר' ע"א 2617/00‏ מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית [פורסם במאגר נבו] (30.6.2005)] ולפסוק הוצאות משמעותיות וגבוהות, הוצאות אשר ישקפו הן את חוסר תם הלב הקיצוני והשימוש לרעה בהליכי המשפט של התובעת והן את הפגיעה בנתבעים.

לכן, ובשל מצוקתם הכלכלית, הסכימה עמידר להכשיר בדיעבד את פלישתם לדירה מס' 16, אשר הייתה זהה בגודלה לדירה מס' 15, וחתמה עמם על הסכם ביחס לדירה זו, כך שהושכרו להם למעשה שתי דירות (סעיף 5 לתצהירו של עזרא).

זאת, לנוכח האמור בסעיפים 9 ו- 14 להסכם, לפיהם: סעיף 9 סיפא: "...בכפוף לכך לכל אחד מהצדדים להסכם זה תשמרנה כל הזכויות ו/או הטענות העומדות לו כלפי מישנהו בהתאם להסכמי השכירות הקיימים עליהם חתומים הנתבעים ו/או הוראות כל דין ובכלל זאת בהתאם לכללי הדיור הצבורי." סעיף 14: "מובהר ומוסכם כי אין באמור בהסכם פשרה זה כדי לגרוע ו/או לפגוע מטענות הצדדים אחד כלפי מישנהו וכי תוקפו של הסכם זה יפה עד לאחר מועד כניסתם של הנתבעים לדירות החדשות כאמור לעיל וממועד זה ואילך יהיה רשאי כל צד לנקוט בכל פעולה לרבות הגשת תביעות פינוי כנגד הנתבעים והכול בהתאם לכל דין ולכללי הדיור הצבורי. עוד יובהר, כי אין באמור בהסכם זה כדי להקנות לנתבעים זכויות שאינם זכאים להם כלפי התובעת ו/או מדינת ישראל- מ. הבינוי בכלל ולא זכויות בדיור הצבורי בפרט מעבר לאלו הקיימות להם כיום בקשר עם חוזי השכירות על פי כללי הדיור הצבורי ועל פי כל דין." (הדגש שלי, ה.א.) לכן, בנגוד לטענת הנתבעים, הסכם הגישור אינו מקנה להם זכויות, ואינו מונע מעמידר לעתור לפינויים.

כפי שהיטיב לבטא זאת ב"כ עמידר במהלך הסיכומים בעל פה: "מי שמתכתבת עם עמידר, מי שמעמידה חשבון בנק לטובת העניין, מי שמחשבונה יוצאים כספים פה ושם, מי שחברי חוקר על מיילים שהיא מחליפה בינה לבין עמידר, זו אתי. אתי לא הובאה להעיד בתיק הזה מהטעם הפשוט, אתי ידעה שהוראת הקבע (שהעמידה לטובת תשלום דמי השכירות בדירה 16 שהחזיקו עופר ואתי, הוספה שלא במקור - ה.א.) לא יכולה להיות מופעלת שעה שאין חוזה ואין הוראת קבע חדשה בגין החיובים החדשים, שהרי אי הבאתה מהוה חזקה שפועלת לרעת הנתבעים." (סיכומים, עמוד 60 שורה 14-19).

...

הנתבעים טוענים, כי טענות עמידר חסרות בסיס חוקי או עובדתי, וכי יש לדחות את התביעה.

מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, שעה שאתי, הנתבעת 2, כלל לא העידה.

לאור כל האמור אני קובעת, שעל הנתבעים לפנות את דירה מס' 38 ולהחזירה לרשות עמידר, במצב תקין ושלם כמתחייב מגילה.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה במלואה, ומורה לכן כדלקמן: על הנתבעים כולם לפנות את דירה 38 המצויה ברחוב החלוץ 13 רמת השרון (הידוע כחלקות 228-229 בגוש 6550) ולהעמידה לרשות עמידר כשהיא במצב תקין, פנויה מכל חפץ וללא נזקים וזאת בתוך 30 יום מהיום.