תביעת פינוי נגד משטרת ישראל ואחרים

עוד טען, כי לנוכח העובדה כי הנתבע הכשיל את החתימה על הסכם המכר ברגע האחרון, והעובדה שסרב לפנות את הדירה, אף כי הסכם השכירות בא אל קיצו, הוא הגיש תביעת פינוי נגדו.

עוד טען, כי ביום 19.1.20 ראש ההוצל"פ נתן החלטה לפיה הנתבע יפנה את הדירה בין הימים 5.2.20-18.2.20 למעט ימי שישי, שבת וחג, וכי הפינוי ייעשה באמצעות קבלן מורשה ובסיוע של משטרת ישראל, ככל והדבר יידרש.

הטענה לזכאות להחזר הוצאות בגין הליך הוצל"פ לפינוי הנתבע מהדירה התובע ביקש לחייב הנתבע בגין שכ"ט בא כוחו בהליך ההוצל"פ בסך של 20,000 ₪ וכן בגין התשלום לקבלן ההוצל"פ. ביהמ"ש דוחה הטענה בנימוק שהוצאות אלה היה על התובע לבקש מראש ההוצל"פ. אין מקום שבעל דין יבקש הוצאות בגין הליך אחד בהליך אחר.

...

סוף דבר ביהמ"ש מחייב את הנתבע לשלם לתובע הסך של 127,300 ₪, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 42948-04-22 סעיד נ' חברת פטרה הולדינג ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אלעד פרסקי מבקשים חסן עווד סעיד משיבים 1. חברת פטרה הולדינג 2. הפטריארכיה היונית הארתדוקסית של ירושלים 3. משטרת ישראל מרחב דוד החלטה

ראו: ע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294, 311 (2001): "נקודת המוצא המקובלת היא כי יש בדרך-כלל להפריד בין התביעה הפוססורית לתביעה הפטיטורית ולהחזיר את המצב לקדמותו לפני בירור הזכויות המהותיות לנכס לגופן [ ] במסגרת מדיניות זו ביקש בית-המשפט בעיניין אחד לקבוע מבחנים ואמות-מידה מוגדרים שרק בהתקיימם יהיה מוצדק לאחד את התביעות (השופט (כתוארו אז) אלון בעיניין ע"א 756/80 רוזנשטיין נ' סולומון [9] (אולם ראה השקפה אחרת באותו עניין המרחיבה את שיקול-דעת בית-המשפט לעניין איחוד התביעות של שופטי הרוב י' כהן ונתניהו)." ראו עוד: רע"א 4311/00‏ מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827, פסקה 12 (2003): "ככלל, עיקרה של השיטה הוא מתן הגנה נרחבת לחזקה במקרקעין, בין חזקה מכוח זכות ובין חזקה בפועל, נגד מסיג גבול ואף נגד צד שלישי הטוען לזכות בקרקע. אכיפתה של ההגנה על החזקה נעשה, ככלל, באמצעות תביעה משפטית של המחזיק כנגד תופס המקרקעין, ובהוכחת הזכות לחזקה או החזקה בפועל יש כדי להכריע את התביעה כנגד תופס המקרקעין, ובכלל זה מי שטוען לזכויות בקרקע, אלא אם ראה בית-המשפט להכריע בהגנה על החזקה ובשאלת הזכויות המהותיות לקרקע בהליך משולב.

היתנהלות זו שונה גם מהתנהלות החברות האחרות אשר לאחר פסק דינו של בית המשפט העליון הגישו תביעות פינוי כנגד מחזיקים בנכסים (ראו: ת"א 46331-06-19; ת"א 49785-06-19).

...

המסקנה היא שמאזן הנוחות ביחס לשימוש הזמני במחסן נוטה בבירור לטובת סעיד.

שקלול האינטרסים הנוגדים והעובדה כי ממילא יש בהם להשפיע על השיקולים שכבר נסקרו לעיל מוביל למסקנה כי אין ברכיב זה להשפיע על התוצאה בבקשת הסעד הזמני.

התוצאה היא שבקשת הסעד הזמני מתקבלת.

לאחר פטירת המנוח הגיש דרור ביום 17.4.2016 תביעת פינוי כנגד ילדי המנוח ואלמנתו.

עוד הוסיפה בחקירה נגדית לאחר שנשאלה האם באיזה שהוא מקום שמעה שדרור ביקש מישי לבצע את העבירה והשיבה: "חס ושלום. מעולם לא שמעתי את דרור אומר לישי לבצע את הפעולה". במילים אחרות, קשה לסמוך על עדותה של אשה זו. מכאן שאמירותיה לגבי היותו של ישי נתון להשפעתו של דרור בבצוע התקיפה דנן הנן בגדר סברה בלבד.

הנתבע הדגיש כי משטרת ישראל הייתה מודעת לכך שהמנוח נפגע ע"י ישי רק לאחר הודעת אישתו ב- 15.1.16, כחודש וחצי לאחר הארוע ועדיין לא הגישו כנגדה תביעה.

...

אמנם אין בידי לקבל את טענתו של דרור כי הסכסוך מתמצה בגדר "מחלוקות במשפחה" באופן ש"אינו נדיר", בהינתן התלונות ההדדיות במשטרה (ר' נספח 4 לתצהיר יוגב).

מכאן שטענה זו דינה להידחות גם כן. באשר לטענת התובעים כי הנתבע הסתיר מהמשפחה ומהמשטרה כי ישי היה זה שתקף את דרור, נדמה לי כי דרור יתקשה לשכנע כי לא היה מודע לכך שכן היה מודע היטב לכך שעלול להיות "בלגן" כלשונו של אילן לאחר שניהל שיחה עם דרור.

סוף דבר התביעה נדחית.

עלות שכרו והעסקתו של שומר בית הספר בכלל, ובית הספר נשוא התובענה בפרט, ממומן על ידי משטרת ישראל ושמרד החינוך.

אלא שהנתבעת התחשבה בתובע, לא הגישה נגדו תביעת פינוי ואיפשרה לו לנהל במושכר עסק של מזנון.

לאחר פינוי התלמידים מבית הספר עקב חוסר כדאיות כלכלית להפעיל מבנה גדול של בית ספר עבור כ – 104 תלמידים, הפסיק התובע להפעיל את המזנון, במקום שיתחיל להפעיל את המזנון במתכונת אחרת של משלוחים, כאשר היה עליו לדאוג לפירסום מתאים.

...

טענות ההגנה: בכתב ההגנה טענה הנתבעת שיש לדחות את תביעת התובע מהסיבות כדלקמן: הנתבעת לא פגעה מעולם בתובע, לא הפרה כל חובה כלפיו בכל דרך או בכל צורה שהיא; מקריאת הסכם השכירות עולה כי העירייה לא הפרה כל חובה כלפי התובע, וברור שאין כל שחר לטענות התובע שהעירייה פינתה אותו שלא כדין בפועל מהמושכר.

אך גם ללא שלילת גישה זו, סבור אני שאין לקבל את השמאות של השמאי מטעם התובע, מהסיבות שפורטו לעיל.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובע נגד הנתבעת.

התובע ישלם לנתבעת כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בתוספת הפרש הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

השוכר המשיך להחזיק במושכר והתובע גבה את דמי השכירות באמצעות הצ'קים שנמסרו לו. ביום 27.9.2021, לקראת תום תקופת השכירות השניה, שלח התובע לנתבע הודעת סמס בה נכתב: "אני נותן לך שלושה חודשים לפנות את הנכס ולהחזיר אותו כמו שקיבלתה (כך במקור) אותו. בתאריך 30-12-021 אני אקבל את הנכס". הנתבעים לא פינו את הנכס, וביום 9.1.22 הגיש התובע תביעת פינוי נגד הנתבע.

הסעדים בגין הפרת ההסכם פינוי - כאמור, הנכס פונה בסיוע משטרת ישראל לאחר שניפתח תיק הוצאה לפועל נגד הנתבע.

משטענה זו נדחתה ואין בפי הנתבעים כל טענה אחרת, יש מקום לפסיקת הפצוי המוסכם בסך 350 ₪ ליום x 122 ימים, סה"כ 42,700 ₪.

...

אשר על כן, דין הטענה להדחות.

סוף דבר, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 67,855 ₪ (42,700 פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי ו- 25,155 בגין נזקים למושכר) בנוסף, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪.

אני סבורה כי במקרה הנדון מדובר בסכום ראוי אשר משקף את ההוצאות ושכר הטרחה שהוצאו בניהול ההליך.