תביעת פינוי נגד דייר ממשיך בדירת שכירות ציבורית

עמיגור טענה בכתב התביעה כי המערער הגיש בקשה להכיר בזכותו להמשיך ולהחזיק בדירה כ"דייר ממשיך" כמוגדר בחוק הדיור הצבורי, אך בקשתו זו נדחתה על ידי ועדת האיכלוס המחוזית (להלן: ועדת האיכלוס או הועדה).

הנוסח הקודם עדיין חל על מי שזכותו כדייר ממשיך קמה לפני 1/8/2009 (ראו פירסום החוק ברשומות, ס"ח תשס"ט מס' 2203 מיום 23.7.2009, עמ' 217-216), והוא קובע כך: (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור צבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין.

לא יתכן לאפשר לאדם המחזיק בדירה ציבורית להמתין עד שינקטו כנגדו פעולות לפינוי, ורק אז לעורר את טענתו בדבר הזכאות לדיור צבורי.

...

באותה רוח יש לקבוע כי במקרה הנוכחי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית משפט קמט כי בנסיבות המקרה הנוכחי אין לאפשר למערער לטעון כנגד החלטת ועדת האכלוס במסגרת תקיפה עקיפה.

סוף דבר לאור כל האמור אני סבור כי יש לדחות את הערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט קמא.

אני סבורה כי לאור התהיות והתמיהות הקיימות בנוגע להחלטה מיום 5.6.2014 והפגמים שנפלו בה, כמפורט בחוות דעתו של כב' השופט מנחם רניאל, יש מקום להשלים את הבירור העובדתי בטרם תמנע מהמערער הזכות כי טענותיו ישמעו.

לאימו של הנתבע, חנינה נחום ז"ל, ניתנה זכות לדיור צבורי והיא הייתה השוכרת של דירה מספר 4 ברחוב העבודה 15, חולון.

הנתבע ואישתו לשעבר הגישו בקשה מיום 13.3.2013 להקניית זכויות חוזיות לדייר ממשיך ביחס לדירה מספר 5.

כאמור לעיל בסעיף 9, בישיבה מיום 21.10.2013 ועדת איכלוס עליונה החליטה לאשר לנתבע החלפת דירה בשכירות בשיכון הצבורי בחולון, בתנאי שהנתבע יפנה את הדירה מושא התובענה.

הפינוי כאמור יבוצע כנגד הקצאת דירה בשכירות בשיכון הצבורי בחולון, על ידי התובעת לנתבע.

...

בעניין זה מקובלת עלי טענת התובעת, לפיה היא אינה נעתרת לבקשות מסוג זה כעניין שבמדיניות על מנת לא לעודד פלישות, וכן טענתה כי בעת הקצאת הדירות קיימים שיקולים מערכתיים ובכלל זה הקצאת דירות קרקע לבעלי צרכים מיוחדים (דירה מספר 5 היא דירת קרקע).

סוף דבר בדיונים שהתקיימו בהליך זה הנתבע ביטא בכנות את קשייו.

עם זאת, ועם הרצון לבוא לקראת הנתבע, כפי שבא לידי ביטוי בהחלטה מיום 29.9.2016, לנוכח הנסיבות והתוצאה המשפטית כאמור לעיל, יש לקבל את התביעה.

עתירה המכוונת נגד החלטת המשיב 1 (להלן "המשיב") לא להתיר לעותר להמשיך ולהתגורר בדירה ציבורית בה התגוררה אמו המנוחה עד למותה, כ"דייר ממשיך", מכח חוק זכויות הדייר בדיור הצבורי התשנ"ח – 1998 (להלן "החוק").

במסגרת הסכמה אליה הגיעו העותר ועמידר בתביעת פינוי שהגישה עמידר כנגדו (ת"א 49245-11-17) נידון הערר בשנית בועדה העליונה.

מדובר בדירת 3 חדרים הנחוצה לאכלוס מישפחות זכאי הדיור הצבורי עם 3-4 ילדים ואי פינויה מעכב את אכלוסם (נספח ע/9).

עד ליום 23.7.2009 היה נוסחו של סעיף 3 לחוק כדלקמן: "3(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור צבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין.

...

לאור כל האמור לא נפל פסול בשיקול דעתה של הועדה העליונה אשר העדיפה להסתמך על דוחו"ת המעגל שנערכו בזמן אמת ולא היה מקום לפקפק באמינותם על פני מכתבי השכנים הסתמיים והרישום למרשם האוכלוסים שהוא ראיה לכאורה בלבד.

מנספח 7 לתגובה עולה כי בקשה זהה הגיש העותר לבית המשפט הדן בתביעת הפינוי ובית המשפט נעתר לבקשה ועיכב את הדיון עד לאחר מתן פסק הדין בעתירה.

סוף דבר העתירה נדחית.

בפני עתירה נגד החלטת ועדת האיכלוס העליונה של משרד השיכון (להלן: "הועדה") מיום 5.2.19, לפיה נדחתה בקשת העותר ורעייתו להקנות להם זכויות חוזיות בדירה ציבורית כדיירים ממשיכים.

בחודש אוקטובר 2016 הגישה שקמונה תביעת פינוי נגד העותר בבית משפט השלום בחיפה (ת.א 9602-10-16 ) בדיון מיום 17.10.18, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שקבל תוקף של פסק דין , ולפיו תנתן לעותר ארכה של שנה להסדיר את זכויותיו בדיור הצבורי וכי העותר יפנה בערר לועדה העליונה.

המשיב טען כי העותר גם אינו זכאי לקבל דירה בשיכון הצבורי, מאחר ואינו עומד בקריטריונים הקבועים בנוהל 08/05 שעניינו "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הצבורי" (להלן: "נוהל הקצאת דירות").

...

בדין ציינה המדינה בסיכומיה (סעיף 72), כי "אין מנוס מאשר לעמוד על תנאי הזכאות בדווקנות, שהרי כאמור מתן יתרון לאחד, עלול לסכל את זכותו של האחר, ובכך להפר את עקרון השוויון בחלוקת משאבים"( עע"מ 823/12 ‏ ‏ תמר קליסה נ' יצחק שמעון (8.8.13)).

  גם טענת העותר לפיה לא ניתנה לו זכות טיעון – דינה להידחות.

נוכח כל האמור, אני קובעת כי החלטת הוועדה העליונה הינה סבירה ואין מקום להתערב בה. העתירה נדחית.

כלומר, בית המשפט קובע באופן פוזיטיבי וברור כי הנתבעים כאן, זכאים למעמד של דייר ממשיך, ודוחה את תביעת הפינוי שהוגשה כנגדם.

כלומר, בית המשפט בהליך הראשון קובע כי אין מקום לחייב את הנתבעים בדמי שכירות כ- "פולשים", אלא כי יש לחשב את דמי השכירות שעל הנתבעים לשלם בהתאם לנהלי דייר ממשיך, ומכאן דוחה את התביעה ברכיב זה. ראוי וחשוב להביא כבר בשלב זה את הערת הסיום של כב' בית המשפט בהליך הראשון: "אמנם, קיימים עוד דיירים הממתינים לדיור הצבורי אולם משנהלי התובעת עצמם מאפשרים מגורים של זוג עם 4 ילדים בדירה בגודל הנכס מושא התביעה (ראה עמ' 16 לנוהל "הקצאת דירות בשכירות בשיכון הצבורי" שצרפה התובעת), כאשר מאז החלטת וועדת האיכלוס העליונה ממילא התרחבה המשפחה וכיום היא בת 6 נפשות, מה הטעם בפנוי מישפחה עם 4 ילדים, כאשר אחת מהם בחינוך המיוחד, על כל המורכבות הכרוכה בכך, רק על מנת להעבירם לדירה אחרת באותו גודל, בהתאם לזכאותם.

...

במקרה שלפניי, כאמור, דין שתי התביעות להידחות באופן מלא.

התובעת, כאמור חברת בעלת אמצעים רבים, אשר מאחוריה ניצבת מדינת ישראל, ניהלה הליך משפטי ארוך ונוקשה כנגד הנתבעים במשך שש שנים! בסופו של ההליך קבע בית המשפט, כי דין טענות התובעת להידחות וזאת בפסק דין מנומק.

אשר על כן, ולאור השיקולים שפירטתי בהרחבה לעיל, אני סבור כי יש מקום במקרה מיוחד זה לסטות מהכלל של פסיקת הוצאות ריאליות [ר' ע"א 2617/00‏ מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נצרת עילית [פורסם במאגר נבו] (30.6.2005)] ולפסוק הוצאות משמעותיות וגבוהות, הוצאות אשר ישקפו הן את חוסר תם הלב הקיצוני והשימוש לרעה בהליכי המשפט של התובעת והן את הפגיעה בנתבעים.