תביעת פינוי מקרקעין: בעלים רשום נגד פולשים

התובעת היא הבעלים הרשומים של מלוא הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 145 בגוש 6136 המצויים ברחוב שורשים 13-11, בתל-אביב (להלן – המקרקעין; ראו נסח הרישום, נספח 1 לכתב התביעה).

על-פי הנטען, נתבע 1 פלש לבית מספר 11.

הוא לא עשה כן (ראו והשוו לת"א (מחוזי מרכז) 19428-01-14 לב נ' מדינת ישראל (16.3.2018) ("טענת התובעים כי למרות האמור בסעיף זה, הוא איננו ממצה וניתן בכל זאת לטעון כנגד רישום לאחר הסדר טענות בדבר זכויות שביושר מכוח חזקה ועיבוד רבי שנים, איננה מעוגנת מבחינה משפטית"); ראו גם ע"א (מחוזי ת"א) 24660-07-17 שטיינפלד נ' עריית בני-ברק, פסקה 6 לפסק-דינו של כב' השופט י' אטדגי (13.5.2018) ("הנכס מצוי במקרקעין מוסדרים, כשהבעלים הרשומים שלהם הן המשיבות 1 ו-3. סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו..." וסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 קובע כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת את הרישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לעניין זה". לאור זאת, המערערת איננה יכולה להעלות כל טענה בדבר זכויות אביה, הוריה או היא עצמה, הסותרות את הרישום, כאמור")).

אף אין די בהצגה של מוצג נ/4 (אישור ערייה להעברה של זכויות מדאוד דוד לתובעת; האישור מתייחס למקרקעין במען: "שורשים 20") (מוצג זה צורף לתצהיר העדות הראשית של התובעת, ייתכן בטעות (הוא לא סומן בתצהירה), מופיע בעמוד האחרון, לאחר טבלת ההקצאות), הן מאחר שמדובר במסמך יחיד מבין כל יתר מיסמכי ההעברה, הן בשים לב לעובדה כי בטבלת ההקצאות (נספח 5 לתצהיר התובעת), עולה כי הן הבית של המנוחה אזנב מסעודה ז"ל והן הבית של דאוד דוד – שניהם משויכים לאותה הכתובת: "שורשים 20, ת"א". תהיות, ספק מסוים ביחס לרישום או הצבעה על אפשרות לקיומה של טעות ברשום – כל אלו אינם מקימים, כלל ועיקר, הגנה בתביעת הפינוי.

...

הטענה נדחית.

סיכום התביעה מתקבלת.

אישור רפואי לא הובא לדיון, המסקנה הישירה המתחייבת מכך היא כי ישיבת ההוכחות לא התקיימה במועדה בשל טענה שלא הוכחה.

יצוין, כי המשיבה העלתה גם טענה, לפיה המערערים אינם דיירים מוגנים במושכר, אך בית המשפט קמא דחה טענה זו והמשיבה לא ערערה על קביעה זו. ביחס ליתר שטחי המקרקעין נתבע פינויים בטענה כי הם פלשו לשטחים הללו שלא כדין וכי אין להם כל מעמד בהם.

המערערים חזרו בעקרי הטיעון שהגישו על טענותיהם כנגד התביעה לפינויים מהשטחים הנוספים, אולם במהלך הדיון בעירעור הודיע בא-כוחם כי הוא חוזר בו מטענת ההתיישנות (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 1-4).

במסגרת מקבץ זה הועלו הטענות הבאות: בפסק הדין החלקי נכתב כי התובעת היא "מדינת ישראל" אך התביעה הוגשה על יד רשות הפיתוח באמצעות חברת עמידר; רשות הפיתוח איננה הבעלים הרשומים של המקרקעין, אלא האפוטרופוס; האפוטרופוס לא הסמיך את עמידר לפעול בשמו; שטרי המכר של האפוטרופוס לטובת רשות הפיתוח הוצגו בכתב התביעה המקורי, כשהחתימות עליהם אינן מאומתות על ידי עורך דין ולכתב התביעה המתוקן צורפו שטרי מכר מאומתים ללא נטילת רשות מבית המשפט; שטרי המכר המאומתים "בדויים". הטענה הראשונה דינה להדחות.

בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לידרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין", מכאן זכותה של רשות הפיתוח לתבוע את פינויים של המערערים מכל החלקות שנימנו לעיל.

...

במסגרת מקבץ זה הועלו הטענות הבאות: בפסק הדין החלקי נכתב כי התובעת היא "מדינת ישראל" אך התביעה הוגשה על יד רשות הפיתוח באמצעות חברת עמידר; רשות הפיתוח איננה הבעלים הרשומים של המקרקעין, אלא האפוטרופוס; האפוטרופוס לא הסמיך את עמידר לפעול בשמו; שטרי המכר של האפוטרופוס לטובת רשות הפיתוח הוצגו בכתב התביעה המקורי, כשהחתימות עליהם אינן מאומתות על ידי עורך דין ולכתב התביעה המתוקן צורפו שטרי מכר מאומתים ללא נטילת רשות מבית המשפט; שטרי המכר המאומתים "בדויים". הטענה הראשונה דינה להידחות.

שלומית יעקובוביץ, שופטת התוצאה הערעור נדחה.

הכותרת בפסק דינו של בית משפט קמא תשונה כך, שתחת שם התובעת יופיע "רשות הפיתוח". המערערים ישלמו למשיבה שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 15,000 ₪.

בבקשתו טען המבקש כי הבקשה הוגשה לאחר שביום 31.7.2020 ניתן צו מניעה למניעת פינוי המבקש ומשפחתו, במסגרת תביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי ת"א 69980-07-20 (להלן: תביעת המבקש) במסגרתה עתר לתיקון רישום המקרקעין ולמתן סעד הצהרתי לפיו יוצהר כי יש לתקן את הרישומים שהוצלבו, קרי להחליף רישום שנעשה בטעות בו הוחלפו בטעות פרטי הבעלים בין חלקה 145 לחלקה 125.

עוד טוענת המשיבה כי המבקש עשה כל שניתן על מנת לעכב ההליך בבית המשפט השלום, וכי לאחר הדיון השני בתיק עזב את ביתו בחריש, פלש עם משפחתו לנכס, וכעת הוא ומשפחתו מסרבים להתפנות.

...

על אף האמור, ונוכח טענות המבקש באשר לכוונתה של המבקשת למכור את המקרקעין, טענה אשר לא הוכחש על ידה, ובשים לב כי אם אכן ימכרו המקרקעין, הדבר יגרום לקושי רב עד בלתי אפשרי, להשבת המצב לקדמותו, אני סבורה כי נסיבות העניין מצדיקות מתן צו איסור דיספוזיציה בנכס (לרבות איסור השכרת הנכס לתקופה של יותר מ - 12 חודשים), וזאת עד למתן החלטה אחרת בערעור, ובכפוף להפקדת סך של 25,000 ₪ בקופת בית המשפט.

על כן אני דוחה את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע הפינוי, ואף מובהר כי נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע ההוצאות ושכר הטרחה שנפסקו לחובת המבקש.

יחד עם זאת אני מורה על צו איסור דיספוזיציה בנכס (לרבות איסור השכרה לתקופה של יותר מ - 12 חודשים), וזאת עד למתן החלטה אחרת ובכפוף להפקדת סך של 25,000 ₪ בקופת בית המשפט.

רמ"י טענה כי למעלה מן הצורך, תטען לגוף הדברים, כי בדין הוגשה התביעה לסילוק יד הלקוח "בהיותו פולש למקרקעין שבבעלות מדינת ישראל ורשות הפיתוח". רמ"י הבהירה כי תביעת הפינוי הופסקה שכן עריית ירושלים פתחה בתהליך הפקעת המקרקעין מושא תביעת הפינוי לצורך הרחבת כביש 1 ולפיכך לא היה מקום להוסיף ולנהל את תביעת הפינוי.

" שלמה נישאל לגבי רשימה של 14 תביעות כנגד דיירים בשנת 2008, האם היה לרמ"י ברור שכשהעירייה תיתפוס חזקה ותרשום את הקרקע על שמה, אז ממילא לרמ"י "אין עניין באותו פינוי שהיא כבר לא תהיה הבעלים מנהל מקרקעי ישראל, האם הבנתי נכון את כוונתך?

שלמה העיד שלא יודע אם רמ"י ידעה "שיש צורך בהרחבת הכביש ובפינוי הבתים שהיו על שפת הכביש". בא כוח הלקוח טען ש"הדברים ידועים לכל והם אפילו מפורסמים, תוכניות, הם אפילו מפורסמות ורשומות וכבעלי הקרקע , הבעלים הרשומים של הקרקע מנהל מקרקעי ישראל ידע כבר הרבה שנים לפני, כבר לפחות משנות ה-90' ידע על ההפקעה הצפויה" העד , מר כהן : כן, אז אני אומר התביעה הוגשה ב-2008.

...

אני מקבל את ההתנגדות ואדוני יבחר, אני מציע יבחר קו נוסף של חקירה כי עוד מעט החקירה מסתיימת.

ביהמ"ש דוחה ההודעה לנוכח כל האמור לעיל, גם לולא קיום מעשה בי דין, אין מקום לקבל ההודעה נגד רמ"י בגין שכר טרחה בו חויב הלקוח לשלם לעו"ד דותן עבור הייצוג בתביעת הפינוי.

סוף דבר ביהמ"ש דוחה ההודעה ומחייב שולח ההודעה לשלם למקבלת ההודעה הסך של 40,000 ₪ שכ"ט בא כוחה צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

כתב התביעה מפנה לזכותם של התובעים גם בהתאם לדיני הנזיקין בהיות הנתבעת בגדר פולש מסיג גבול במקרקעין כאמור בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הנזיקין"), הקובע כי "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין...", והיות ולא עלה בידיה להוכיח זכותה על פי דין, כפי הוראת סעיף 30 לפקודת הנזיקין הקובע כי : "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". מהוראת סעיף 30 לפקודת הנזיקין עולה כי כאשר בעל מקרקעין מבסס תביעת פינוי או סילוק יד בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות, אזי על הנתבע להראות, ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום.

רישיון לשימוש במקרקעין כאמור, ענייננו במקטע כביש שנסלל בפלישה אל מיגרש התובעים ולכן התובעים אינם מנועים מלטעון כנגד הפולש, אלא אם יוכח כי הם נתנו רשות בלתי הדירה לשימוש בחלקתם.

יצוין כי גם אם היה עולה בידי הנתבעת להוכיח זכותה זו ואף לידרוש רישומה על פי דין, לעניות דעתי הייתה קמה לתובעים זכות על פי סעיף 94(ב) לחוק המקרקעין, הקובע כי "הודעה בכתב של בעל המקרקעין למי שמשתמש בזכות כאמור, לרבות הודעה לציבור, שהוא מיתנגד לשימוש בזכות, מפסיקה את התקופה האמורה בסעיף קטן (א)". רוצה לומר כי זכותו של בעל המקרקעין להפסיק בכל עת את מתן הרשות מכללא לשימוש במקרקעיו, גם אם מדובר בשימוש לאורך 30 שנה המקנה זכות לרישום זיקת הנאה.

...

וכעת מעלה הנתבעת טענת "אי צירוף...". על פניו, לכאורה, ניתן להגיע למסקנה כי התנהלות הנתבעת בהליך כאן, כאשר מחד מצהירה בדיונם במוסדות התכנון שלה כי "היא מנסה להגיע להסכמות עם התובעים..." ומנגד לא מציגה בפני בית המשפט דבר בנוגע לסעד הנתבע - שימוש לרעה בהליכי משפט, כמשמעותו בתקנה 4 לתקנות סד"א 2018.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

אני מורה על סילוק מקטע הכביש הפולש למגרש התובעים, כפי שסומן בחוות דעת מומחה בית המשפט, המהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה וכמפורט בסעיף 75 לעיל.