על כן, טוענת הנתבעת כי אין לראות בתובעים דיירים מוגנים ומדובר בהסכמים מסחריים לכל דבר ועניין, ולא בהסכמי שכירות.
על פי סעיף 137 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר" או "החוק"):
"על אף האמור בכל דבר חקיקה עותמני, לא יבוצע פינוי של מושכר אלא על פי פסק דין של בית משפט."
רוצה לומר: גם בהתקיים עילות פינוי טובות מאוד – נטישה, הפקת רווח בלתי הוגן, אפילו אי תשלום דמי השכירות – עדיין אין לבעל הבית רשות לעשות דין לעצמו ולפנות את הדייר המוגן מן המושכר ללא נקיטת הליך פינוי כדין.
טענת הנטישה אינה יכולה לעמוד, כאמור, בהיעדר תביעה לפינוי המושכר; אולם גם אם אתעלם מעובדה זו, יוער כי גם לאחר הנטישה הנטענת, המשיכה הנתבעת במערכת היחסים החוזית עם התובעים, ובהיעדר נתוק של יחסי בעל בית – דייר מוגן, יש לראותה כמי שהשלימה עם הנטישה הנטענת ומחלה עליה.
...
אשר לסעד השני – לאור קביעתי כי הצדדים האריכו את הסכם 1999 בהתנהגות, ולאור ההפרה הברורה של ההסכם על-ידי הנתבעת, אני סבור שניתן לקבוע כי ההסכם משנת 1999 המשיך לחול בין הצדדים על כל רכיביו, לרבות רכיב הפיצוי המוסכם, ועל כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בסך 50,000 דולר, על פי שערו היציג של הדולר ביום התשלום, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
על כן, יש לקבוע כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח רכיב זה, ולדחות את תביעתם בראש זה.
סוף דבר
כאמור לעיל, הנתבעת הפרה את ההסכמים עם התובעים, ואף הפקיעה את זכותם כדיירים מוגנים שלא כדין.
משכך, אני מורה כדלקמן:
התובעים הם דיירים מוגנים במושכר, וזכאים לקבל את החזקה המשפטית בו לאלתר, על כל המשתמע מכך ביחס לדמי השכירות המתקבלים משוכר המשנה מכאן ולהבא;
הנתבעת תשלם לתובעים סך 50,000 דולר ארה"ב, בהתאם לשער הדולר ביום התשלום, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
