תביעת פינוי מושכר וסכום כספי

בתביעתו טען המבקש, כי השוכרת לא שילמה את דמי השכירות בהם היא חייבת לתקופה שהחל מיום 15.11.2019 וכי נותרה חייבת סכומי כסף בגין תקופות השכירות הקודמות החל משנת 2011.

בכתב התביעה נטען, כי בשל הפרות חוזרות של ההסכם, הוגשו שתי תובענות לפינוי המושכר לביהמ"ש בראשון לציון שאוחדו לתיק אחד (תא"ח 30766-12-19, תא"ח 3365-04-19, להלן: התביעה המאוחדת), ונטען כי ברוב התקופה בה הוחזק המושכר שולמו דמי שכירות חלקיים, והחל מיום 15.11.2019 לא שולמו דמי שכירות, אף כי השוכרת ממשיכה להחזיק בו. בהתאם לחוות דעת רו"ח מטעם המבקש, המסתמך על הוראות ההסכמים, חובה של השוכרת נכון ליום 15.12.2020 מסתכם לסכום הנתבע.

...

סוף דבר הבקשה להטלת עיקולים על המשיבים נדחית.

המשיבים ישלמו לטובת אוצר המדינה סך של 750 ₪.

המבקש ישלם הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪.

לא מצאתי ממש בטענה, לפיה הנתבע שילם דמי השכירות לשותפו ניקולאי וכי השותף ניקולאי הוא שהעביר את הכסף לתובע.

סכום זה הוא סיכום אריתמטי של מרבית הסכומים אותם העלה התובע בכתב תביעתו והם: סך של 6,600 ₪ ₪ בגין דמי השכירות שלא שולמו, סך של 2,800 ₪ בגין הוצאות פינוי סך של 110 ₪ בגין חשבון גז וכן סך של 500 ₪ בגין הוצאות נסיעה.

...

הלכת בית המשפט העליון ברע"א 4793/06 אורלי גלמן נ' אורי דגן (פורסם בנבו, 15.11.06) קבעה כדלקמן: "אשר לטענה בדבר הרחבת חזית, הלכה מלפני בית המשפט כי "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" הכרעה לסיכום, הסכום שעל הנתבע לשלם לתובע עומד בסה"כ על סך של 10,010 ₪ .

בנוסף, אני מורה לנתבע לשלם לתובע סך של 3,000 ₪ הוצאות משפט.

בהינתן שחלק ניכר מסכום התביעה לרבות הוצאות, העומד על סך של 13,010 ₪ שולם במסגרת ההוצאה לפועל, אני מורה לתובע לצרף פסיקתא, אשר תקבע במדויק מהו הסכום שהצליח לגבות מהנתבע במסגרת הוצאה לפועל (לרבות אישור מוסמך של הסכומים שנגבו) ומהו הסכום הנותר שעל הנתבע לשלם לתובע, אם בכלל, וזאת תוך 30 מהיום.

התובעת טוענת בכתב התביעה לשלוש עילות עיקריות המקנות לה את הסעדים שביקשה: פינוי המושכר מהשוכרת הראשית ומשוכרת המשנה, וסעד של הפסקת השמוש במושכר (ראו סעיף (ג) לחלק השני של כתב התביעה המתוקן, בעמ' 2).

שיקול זה מטה אף הוא את הכף אל עבר מתן צו. הטעם לכך הוא שבעוד שאיסור שימוש במושכר לצרכי ספא יגרום למשיבות נזק כספי, אני מתקשה לומר כי הנזק שניגרם למשכירה כתוצאה מהפרת ההסכם ושימוש במקום למטרה אשר לשמה הוא משמש בפועל הוא נזק כספי גרידא שניתן לכימות בכסף.

לנוכח שיקולים אלה, ובשים לב שדמי השכירות החודשיים ששוכרת המשנה משלמת לשוכרת הראשית עומדים על סך של 40,000 ש"ח ומע"מ לחודש, אני סבור שסך של 400,000 ש"ח הוא סכום סביר להבטחת ניזקי המשיבות גם יחד.

...

ערובה מתן סעד זמני החופף לסעד עיקרי מצריך, ככלל, להבטיח את זכויות המשיבות למקרה שיימצא בסופו של דבר שלא היה מקום לתת את הצו (תקנה 96(א) לתקנות סדר הדין האזרחי).

לנוכח שיקולים אלה, ובשים לב שדמי השכירות החודשיים ששוכרת המשנה משלמת לשוכרת הראשית עומדים על סך של 40,000 ש"ח ומע"מ לחודש, אני סבור שסך של 400,000 ש"ח הוא סכום סביר להבטחת נזקי המשיבות גם יחד.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, הבקשה מתקבלת במלואה.

המבקשים כפרו בכך שכתב התביעה הומצא להם, ולגופו של עניין טענו כי המשיב התחייב כלפיהם בעל פה מספר רב של פעמים להשכיר את המושכר "לתקופה של לא פחות מחמש שנים". המבקשים טענו כי על סמך התחייבות זאת הם השקיעו במושכר סכומי כסף שונים.

כפי שצוטט בהרחבה לעיל, הנתבעים העלו את טענותיהם הכספיות, נזקיהם והוצאותיהם בכל הקשור לטענתם בדבר חיובי יתר של חשמל ומים ובכל הקשור לניתוקם מחשמל ומים, ובית המשפט היתחשב בטענותיהם אלה ("לאחר עיון בטענות ההדדיות לרבות הטענות במישור הכספי") והפחית בגינם את סכום התשלום החודשי שנקבע שעליהם לשלם לתובע בגין חודשי השכירות שממאי 2016 ועד מועד הפינוי החדש שנקבע.

...

העולה מהאמור לעיל, שיש לדחות את התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים ביחס לתשלום ששילמו לצורך הקמת קירות גבס מתוך הנחה שישכרו את המקום למשך חמש שנים, ביחס להשבת ההוצאות שהוציאו בגין ניתוקם מחשמל ומים (רכישת גנרטור, דלק, מים, פנסים, בטריות ותכולת המקרר, מזון ותרופות), ביחס להפסד הלקוחות של הנתבעת 2 בגין אותו ניתוק (תביעה שממילא גם לא הוכחה כלל), ביחס להיעדרות הנתבעים מעבודתם וביחס לאגרות ששולמו על ידם בהליכים מול התובע בטרם ניתן פסק הדין, כמו גם עגמת הנפש שנגרמה להם בתקופה זו. כל אלה נטענו ונדונו עוד בהליך הקודם ובית המשפט נתן פסק דין תוך שטענות אלה נלקחו כבר בחשבון בפסק הדין שניתן.

בהקשר זה מקובלת עלי טענת התובע כי הוא זכאי גם לתוספת בסך 10% בגין דמי השכירות ובסה"כ יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע בענין זה סך של 1,760 ₪.

אציין כבר עתה, כי לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים וגם צפיתי בכל התמונות והסרטונים, הגעתי למסקנה כי לא ניתן למעשה להכריע בין שתי גרסאות הצדדים בענין זה. כפות המאזניים נותרו מאוינות ובנסיבות אלה, כאשר התובע הוא הנושא בנטל ההוכחה של תביעתו, יש מקום לקבוע כי הוא לא עמד בו, כמפורט להלן.

זוהי תביעה לתשלום סכום כספי על רקע הסכם שנחתם בין התובע לנתבעים, לשכירות של נכס מסחרי שבבעלות התובע בעיר רמת-גן (להלן: הנכס).

ביום 3.3.2020 היתקיים דיון בתביעה לפינוי מושכר, ובסיומו ניתן תוקף של פסק-דין להסכמת הצדדים כדלקמן: (1) תקופת השכירות בנכס תוארך עד ליום 31.12.2020; (2) דמי השכירות החודשיים יעמדו על 4,100 ש"ח בתוספת מע"מ ויימסרו לתובע ב- 12 שיקים מעותדים (כאשר סכום החוב בגין החודשים ינואר ופברואר 2020 יפרע ללא דיחוי); (3) תיק ההוצאה לפועל שניפתח כנגד הנתבע 2 בגין החובות הנטענים של דמי השכירות ייסגר על-ידי התובע; ו-(4) הסכם השכירות שנחתם בין הצדדים ביחס לשנת 2019 ימשיך לחול גם על תקופת השכירות בשנת 2020 (להלן: פסק הדין בתביעה לפינוי מושכר).

...

המסקנה היא אפוא כי עבור שנת 2020 ושנת 2021 העבירו הנתבעים לתובע דמי שכירות בסך כולל של 46,500 ש"ח. כפי שיפורט להלן, אני סבור כי תשלום זה נעשה בחסר, שכן הנתבעים נדרשו לשלם לתובע את מלוא דמי השכירות בסך של 4,100 ש"ח לחודש, עבור תקופה של 14 חודשים (ינואר 2020 עד לחודש פברואר 2021 כולל), ובסך הכל 57,400 ש"ח. היינו, הנתבעים חבים לתובע את ההפרש שלא שולם, בסך של 10,900 ש"ח. לעניין המסקנה שלפיה הנתבעים חבים לתובע דמי שכירות מלאים עבור התקופה שמחודש ינואר 2020 עד לחודש פברואר 2021, ראיתי לדחות תחילה את טענת הנתבעים כי הם לא חבים לתובע את מלוא דמי השכירות עבור החודשים מרץ, אפריל ומאי 2020.

דין טענותיו של התובע להידחות.

והנה, בעדותו בחקירה נגדית הגדיל התובע פעם נוספת את הפרש דמי השכירות הנתבעים על ידו לסך של 16,400 ש"ח. התנהלות זו של התובע, חרף קבלת התביעה בחלקה, ובשים לב גם להפרש בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק בסופו של דבר, הייתה עשויה להצדיק פסיקת הוצאות לחובתו.

התוצאה היא אפוא שהתביעה מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שעל הנתבעים לשלם לתובע סך של 10,900 ש"ח. נוכח הטעמים שהובאו לעיל, אין צו להוצאות.