התבקש צו פינוי וסעד כספי כדלקמן: 62,400 ש"ח בגין דמי שכירות עד מועד הפינוי (74,400 ש"ח, שהם 24 חודשים במכפלת 3,100 ש"ח, בהפחתת 12,000 ש"ח ששולמו); ופצוי מוסכם בסך של 200 ש"ח ליום בגין 236 יום, שהם 47,200 ש"ח; ובסך הכול 109,600 ש"ח.
בכתב ההגנה המתוקן (מיום 1.7.2020) טוענים הנתבעים כך: ביום 6.10.2015 חתמו התובע והנתבע על הסכם שכירות של הנכס מיום 15.10.2015 למשך 12 חודשים עם אופציה להארכה מדי שנה למשך חמש שנים.
ביום 16.7.2018 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד הנתבע 1, וביום 17.10.2018 ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד נתבעת 2.
בית המשפט הציע שהתביעה של האחים נגד הנתבעים תדחה; הסכום שהופקד בקופת בית המשפט יועבר לתיק המתנהל בין האחים בבית המשפט לעינייני מישפחה, אשר יחליט מה לעשות בו; ומאחר שהוסכם שהנתבעים פינו את הנכס יום לאחר הדיון הקודם (קרי: ביום 20.11.2019), והפקידו בקופת בית המשפט את דמי השכירות החודשיים עד מועד הפינוי – סעד הפינוי התייתר, ונותר לידון רק בתביעה הכספית של התובע נגד הנתבעים בתיק זה. הצדדים הסכימו וניתן תוקף של פסק דין חלקי.
אין זכר לטענה שהנתבעים לא מימשו את האופציה, שלא שילמו דמי שכירות, או שהתוספת שנחתמה בוטלה.
הנתבע הסכים להפקיד את כל חוב דמי השכירות בקופת בית המשפט מיד כשהתבקש, וזאת בתשלום אחד וללא דיחוי, וכן להפקיד את דמי השכירות השוטפים עד שפינה את הנכס.
לבסוף, אף בהנחה, לצורך הדיון בלבד, שהיה על הנתבע להודיע לתובע בכתב על מימוש האופציה ושהנתבע לא עשה כן, הרי שהיה על התובע להודיע על סיום ההסכם מחמת אי-מימוש האופציה בזמן אמת (סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971).
...
משנמצא שדין התביעה להידחות על סמך ההסכם השלישי מתייתר הצורך לבחון את טענות הסף שהעלו הנתבעים בסיכומיהם בדבר מעשה בית דין והשתק שיפוטי.
דין הטענה להידחות: ראשית, משום שבית המשפט לא היה ער להסכם השלישי, לאחר שהתובע לא גילה את אזנו שקיים הסכם כזה, ובהינתן שגם על סמך ההסכם השלישי התביעה הקודמת הייתה צריכה להידחות.
סוף דבר
מכל המקובץ לעיל, התביעה נדחית.
