תביעת פינוי מדירת דיור ציבורי ותשלום דמי שימוש

התביעה שביסוד הליך זה היא תביעת פינוי ובצידה תביעה לתשלום דמי שכירות ראויים מדירה בבעלות התובעת, אשר היא חלק ממאגר הדירות בדיור הצבורי.

מאחר שאין מחלוקת שהנתבע החזיק בדירה, ומאחר שאין עוד מחלוקת כי הוא אינו זכאי להחזיקה מכוח זכאות לדיור צבורי, נקודת המוצא היא כי הוא חייב לשלם לתובעת דמי שימוש בגין החזקתו בדירה.

...

לעניין דמי השכירות הראויים, אני סבור שהצדק עם הנתבע, שלא ניתן להסתמך על ספרי התובעת כשהם לעצמם על מנת להוכיח את דמי השכירות הראויים.

אולם בהעדר אלה, אני סבור שלא ניתן להסתמך על ספרי התובעת לבדה להוכחת דמי השימוש הראויים.

התביעה מתקבלת אפוא במלואה, ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 307,680 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ביחס לכל תשלום ותשלום החל מהמועד שנועד לתשלומו.

עסקינן בתביעה לפינוי דירה ברמת גן שהיא דיור צבורי המנוהל על ידי המשיבה (להלן: "הדירה").

לטענת המשיבה בכתב התביעה, המבקש פלש לדירה וביום 21.7.15 ניתנה החלטת ועדת הלגליזציה כדלקמן: "מדובר בדירה שהוחזקה ע"י פולש בשם יוסף גולן 3.11.11. הפולש יוסף גולן עזב את הדירה ובמקומו פלש יוסף רוני. לא בסמכות עמידר לאשרו לדירה. נדחה בועדה החטיבתית. יש להעביר לועדה עליונה ולהגיש תביעת פינוי". עוד טענה המשיבה בכתב תביעתה כי המבקש מסרב לפנות הדירה ואינו משלם את דמי שימוש ראויים.

...

בנסיבות אלה ועם כל הצער שבדבר, אין מנוס אלא מלדחות את הבקשה לבטול פסק הדין שכן ככל שיבוטל פסק הדין לא יהא לבית משפט זה במה לדון ואין תועלת בביטולו של פסק הדין.

לפניי תביעה לפינוי דירה המיועדת לדיור צבורי בשתי עילות חוזיות: נטישת הדירה והפרת החובה לשלם דמי שכירות.

התובעת פנתה לתום בכתב ביום 16.5.2017 ודרשה את פינויו מהדירה (נספח 4), ובמקביל פנתה ליוסי בימים 16.5.2017 ו-11.1.2018 והודיעה לו כי עקב נטישת המושכר הוא נידרש להשיב את ההחזקה בדירה ולשלם דמי שימוש ראויים (נספח 5).

...

הטעם לכך הוא שתום הכחיש בכתב ההגנה שהוא מתגורר בדירה, והחל ממועד זה אין ראיות שהוא המשיך להתגורר בה. נראה לי שמקום שקמה הכחשה במהלך התדיינות משפטית, נדרשת ראיה נוספת לכך שתום לא עזב.

התוצאה היא שתום ויוסי חבים לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 70,200 ש"ח. נוסף על כך יוסי חב לתובעת לבדו סך של 20,700 ש"ח. סכומים אלה מכסים את התקופה שעד יולי 2021 כולל.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת.

התביעה היא תביעה לפינויים של הנתבעים מן הדירה ובנוסף טענה התובעת כי לנתבעים פגור בתשלום דמי השמוש הראויים שעמד נכון למועד הגשת התביעה על סכום של 10,309 ₪.

כך למשל בע"א 4127/95 יעל זלקינד נ. בית זית פד נ"ב (2)306 בע' 320 נקבע בנוגע למגורים לצורך רכישת מיגרש בהרחבה של מושב כדלקמן: "על דרך ההכללה ניתן לומר כי משך ההעדרות ממקום המגורים הקבוע יכול לשמש אינדיקאציה משמעותית לשלילת יסוד הארעיות, ולהצביע על נתוק הזיקה של מגורים בקביעות. לכאורה, העדרות לתקופה קצרה מצביעה על פניה על אופייה הארעי והעדרות לתקופה ממושכת מצביעה על נתוק זיקת המגורים, אך משך הזמן כשלעצמו אינו יכול לשמש מודד בלעדי ומספיק, ומתבקשת בחינה נוספת – מהותית – של טיב ההעדרות. כך למשל, העדרות למטרה מוגדרת וחולפת עשויה להתמשך זמן רב בלי לאבד בכך מאופייה הארעי. כך אדם הנזקק לאישפוז ממושך בגין מצבו הרפואי, עלול להיעדר מביתו למשך זמן רב ואינו מנתק בכך בהכרח את זיקת המגורים לביתו. או טול לדוגמה אדם השוהה מעבר לים עקב תפקיד בשליחות המדינה. השהות בחוץ-לארץ מוגבלת לתקופת התפקיד ואף אם זו עשויה להתמשך אין ההעדרות מאבדת מארעיותה, ואין היא בהכרח מנתקת את נושא התפקיד מזיקת המגורים לביתו. מנגד, יש שלאחר העדרות קצרה ניתן יהיה, בנסיבות מתאימות, ללמוד על נתוק חד של זיקת המגורים." בית המשפט אזכר פסק דין זה בעע"מ 7582/03 מדינת ישראל נ. לידיה רבוח פד נט(4) 481 (בע' 491) שעסק בזכות לרכישת דירה בדיור הצבורי.

משנקטע רצף המגורים והנתבע לא התגורר משך כל התקופה שמהמועד הקובע ועד לפטירת הדיירת החוזית בדירה ברציפות, לא ניתן לראות בנתבע דייר ממשיך ועל כן יש לקבל את תביעת הפינוי.

...

במצב זה, אני סבורה כי על אף שהנתבעים המשיכו לדאוג לדיירת החוזית ובהמשך אף חזרו להתגורר איתה, יש לקבוע כי המעבר לדימונה ולמצפה רמון קטעו את רצף המגורים ומשאני קובעת זאת, אינני נדרשת להכריע לגבי כל שנה ושנה אם הנתבע או הנתבעים התגוררו בדירה ואם האמור בדוח המעגל לכל שנה מדויק אם לאו.

משנקטע רצף המגורים והנתבע לא התגורר משך כל התקופה שמהמועד הקובע ועד לפטירת הדיירת החוזית בדירה ברציפות, לא ניתן לראות בנתבע דייר ממשיך ועל כן יש לקבל את תביעת הפינוי.

הסעד הכספי הנתבעים לא טענו כל טענה לעניין הסעד הכספי שנתבע, למעט הכחשה כללית בכתב ההגנה ועל כן יש לקבל את התביעה בעניין זה. סוף דבר אני מקבלת את תביעת הפינוי שהגישה התובעת ומורה לנתבעים לפנות את הדירה ולהחזירה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ בתוך 90 יום מקבלת פסק דין זה. כמו כן אני מקבלת את התביעה הכספית ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סכום של 10,309 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

התובעת עתרה לפינוי הנתבע מן הדירה ולחיובו בתשלום דמי שימוש ראויים על סך של 107,378 ₪.

הדין סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, התשנ"ח-1998 (להלן – חוק הדיור הצבורי), בנוסחו הנוכחי, לאחר תיקון מס' 3 משנת 2009, קובע כדלקמן: (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נימסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.

מהתביעה ניתן להסיק כי הסכום משקף דמי שימוש ראויים, שהנתבע נידרש לשלם בהיותו נעדר זכויות בדירה.

...

התיעוד כולו תומך במסקנה כי הנתבע התגורר בתקופה שבמחלוקת בדירה, וכבר אז טענה המנוחה כי הוא אינו מתגורר בדירה.

היא ידעה למסור פרטים על אודות מגוריו של הנתבע עם אמו המנוחה, ומסרה הסבר משכנע שתומך במסקנה כי אותה ידיעה מתייחסת לשנת 2009 (עמ' 36, ש' 5-2).

סיכום אשר על כן, התביעה לפינוי הנתבע – נדחית, בכפוף להסתייגות: הסעד הכספי נדחה, בעיקרם של דברים מאחר והוא כלל דרישה לחיוב כספי שנסמכת על היעדר זכויות.