תביעת פינוי מדירה נגד נתבע שנפטר

לאחר פטירת הורי הנתבע, שהיו דיירים מוגנים, המשיך הנתבע להתגורר בדירה, וכיום הוא מתגורר בה עם אישתו, הנתבעת מס' 2 (להלן: הנתבעת).

כתבי הטענות ביום 30.1.2019 הגיש התובע נגד הנתבעים תביעה לפינוי הדירה, בה טען כי כוונתו להרוס את הבניין הקיים ולבנות ביניין חדש תחתיו עתידה להיתממש בחודשים הקרובים, וכי מימוש האנטרס שלו להפיק את מלוא התועלת מקניינו מצדיק פינויים של הנתבעים מהדירה.

...

כאשר עובדה זו מצטרפת ללשון ההסכם, כמתואר בפסקה הקודמת, לא ניתן להגיע למסקנה שבחצר קדמית בשטח 48 מ"ר, המהווה חלק מחזית הבניין, הוקנתה להוריו של נתבע מס' 1 זכות שכירות (להבדיל, למשל, מזיקת הנאה שאין עמה זכות להחזיק בחצר).

אני מקבל את עמדת בא-כוח הנתבעים, וקובע כי שווי 1 מ"ר בדירה יחושב לפי קביעת השמאי סודית בצירוף הפרשי הצמדה למדד תשומות הבנייה החל מיום 3.10.2019, ויעמוד על 16,540 ₪.

התוצאה אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבעים לפנות את הדירה תוך 90 יום ממועד פסק הדין.

לפי הטענה, בשנת 1995 החלו התובעים לרכוש זכויות בבניין מאחיו של המנוח או יורשיהם, ולאחר שרכשו יותר ממחצית מהזכויות במבנה, הם הגישו נגד הנתבעים תביעת פינוי בטענה שהדירה שהם מחזיקים גדולה משעור זכויותיהם בפועל.

מכתב ההגנה עולה כי נתבעת 18 אמנם קיבלה מעמד בישראל בשנת 1990, אולם חלקה בנכס הפך נפקד ומוקנה במועד שבו נפטר הבעל הרשום של המקרקעין, שאותו היא הייתה אמורה לרשת.

...

על כן, אני מורה על פירוק השיתוף במקרקעין הידועים כגוש 30514 חלקה 41 בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים, בדרך של רישום בית משותף, בהתאם לתשריט שהוגש למפקח על המקרקעין (למעט ביחס לחלק שהחזיקה בו נתבעת 18, אשר יועבר לחזקת התובעים).

לשם רישום המבנה כבית משותף, אני ממנה את ב"כ התובעים וב"כ הנתבעים ככונסי נכסים (להלן: כונסי הנכסים).

לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים, מצאתי לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בעת הגשת התביעה בית הכנסת לא היה משופץ; בית הכנסת נמצא בלב שכונה ערבית; עמידר ניסתה לתקן את הליקויים בדירה, אך לנתבעת לא היה כסף להישתתף בתיקונים, כפי שקובע המחוקק; הנתבעת ביקשה פטור מהשתתפות בעלות התיקונים, ואז הציעו לה פינוי בכפוף לתשלום דמי פינוי; עמידר לא תיקנה את המבנים בגלל שקיים נגדם צו הריסה.

מאזן האינטרסים של הנתבעת הנו כדלקמן: מעדות הנתבעת, בתשובות בהן לא הונחתה על ידי בא כוחה, עולה כי רצונה האמיתי הוא לפנות את הדירה ובית הכנסת תמורת דמי פינוי, אלא שנוצרו אצלה ציפיות גבוהות בעקבות עצות כאלה ואחרות שקבלה; הנתבעת הביאה ראיות שהיא התגוררה עם אמה המנוחה חצי שנה עובר לפטירת אמה המנוחה, אך לא הביאה ראיות שאין לה דירה אחרת למגוריה.

...

מכל האמור לעיל עולה שגם מתחושת הצדק יש לדחות את טענת הנתבעת לפנותה מהמושכר אך ורק תמורת דמי פינוי.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: אני מורה לנתבעת ולכל הבאים מכוחה לפנות את המקרקעין ודירת המגורים הנמצאת ברחוב החלוץ 23 בלוד והידועה כגוש 3973 חלקה 37 וכן את המקרקעין הידועים כגוש 3973 חלקה 73, הידועים במגרש 215 לפי תב"ע לד/2/213, מקרקעין הצבועים בצבע צהוב ומתוחמים בקו כחול במפת המדידה המהווה נספח א' לחוות הדעת של המודד סיני גורדון מיום 2.3.2021 אותה סימנתי במ/1, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין.

כמו כן על הנתבעת ועל כל הבאים מכוחה לסלק ידיה מהמקרקעין הנ"ל, ולהשיבם לתובעת; את הפיצוי עבור הפינוי קיבלו הוריה המנוחים של הנתבעת בעת שקבלו את החכירה במגרש לבניית 2 יחידות דיור צמודות קרקע בהנחות מפליגות, מגרש הנמצא ברח' זיבלבוים פינת יונתן נתניהו בלוד; הנתבעת תשלם לתובעת כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

עובדת מגוריו של הנתבע בדירה נרשמה בדוחות רכז השטח, ואף שכניו ומכריו מחזקים טענה זו. לא זו בלבד, אלא שבשנת 2007 הוגשה כנגד הנתבע ואימו תביעה לפינוי מהדירה ולתשלום דמי שימוש, כך שהדבר מלמד על כך שהנתבע הופיע כמי שמתגורר עם האם במועד הגשת התביעה.

לכן אני מקבלת את גרסת הנתבע לפיה בשנת 2010 לא התגורר עוד בדירת גרושתו והתגורר בדירת אמו.ממכלול התמונה אשר נפרשה בפניי עולה כי הנתבע נולד בדירה מושא התביעה ופרט לאפיזודה קצרה בסמוך לחתונתו - התגורר שם כל חייו, גם לפני פטירת אמו וגם לאחריה.

...

תחילה אפנה לפסק הדין בעניין עת"מ (ת"א) 2164/07 כהן יהודה נ' משרד הבינוי והשיכון (נבו 22.06.2008) ובו נקבע:"סיכומו של דבר- על העותר היה להוכיח כי התגורר בדירה בשלוש השנים שקדמו לפטירת אביו. דא עקא- פרשנותו הדווקנית של החוק הדיור הציבורי צריכה לעלות בקנה אחד גם עם הרציונל שבבסיס החוק, שהוא מתן סיוע לנזקקים אשר היו סמוכים על שולחנם של קרוביהם בשנים שלפני פטירתם. לאור זאת, הפסיקה מלמדת אותנו כי גם פרשנות דווקנית אינה מחייבת את העותר להוכיח כי שהה בדירה מדי יום ביומו או כי לא נעדר ממנה לתקופות קצרות. העובדה כי העותר לא נמצא באופן יומיומי בדירה במשך שלוש השנים האחרונות אינה שוללת מיניה וביה את ההנחה כי הוא התגורר בדירה, כל עוד הצליח העותר להראות כי נשמרו בתקופה זו מירב זיקותיו לדירה". אבקש להתייחס בעניין זה לפסק הדין רע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (נבו 12.05.2008) אשר עסק בטענה להיעדר רציפות מגורים לאור שהות הנתבע במאסר ממושך.

סוף דבר מהתמונה בכללותה כפי שהוצגה בהרחבה מעלה, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה לפינוי ולסילוק יד על בסיס הנימוק שהעלתה התובעת- דינה להידחות.

לפיכך, הנתבע ישלם את דמי השימוש בהתאם לנוהלי התובעת, בדומה למי שמוגד "דייר ממשיך", עד להכרעה אחרת של הגורמים הרלוונטיים כאמור.

על סמך פסק הדין החלוט של בית הדין השרעי הגיש התובע נגד הנתבעים תביעה לפינוי הדירה, החנות והמחסן והשבתם לידיו כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.

הוא מוסיף כי יש להורות על פינויים גם מכוח הוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 משום שלא עלה בידי הנתבעים להוכיח, בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק, כי הנתבעת 5 ובני משפחתה התגוררו בדירה יחד עם הנתבעים 1-2 לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתם וכי לא הייתה לנתבעת 5 באותה עת דירה אחרת למגורים.

...

אני מורה לנתבעים לפנות את הדירה, החנות והמחסן ולהשיבם לידי התובע כאשר הם פנויים מכל אדם וחפץ השייכים להם או מי מטעמם, וזאת תוך 60 יום מהיום.

בנוסף אני מורה לנתבעים לשלם, ביחד ולחוד, לתובע סך של 250,000 ₪.

בנוסף אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 35,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.