תביעת פינוי הקרן הקיימת לישראל נגד פולש

אישור מעריית ירושלים מיום 31.3.1981 (תעודת מיסים), ולפיו "המבקש שילם את כל המיסים המגיעים בעד רכושו המתואר לעיל" (דירה 265 בחלקה 101 גוש 514), אינו מעיד על הכרה בזכויות במקרקעין, כל שכן שנכתב בבקשה באופן מטעה כי הנתבע הוא "בעלו הרשום": "היות וברצוני לרשום את הפעולה המתוארת להלן במחלקת רישום הקרקעות בירושלים, בקשר לנכס שהנני בעלו הרשום, הריני מבקשכם לתת לי תעודת מיסים מתאימה". אישור משרד האוצר מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, לפיו "מר עזרי לוי תושב עין כרם איזור ד'/101 קנה את הפרות מ-80 עצי פרי שמ"י ביתו. הנ"ל רשאי להוריד את הפרות מהמקום הנ"ל ולמכרו בשוק", אינו מצביע על רשות להחזיק במקרקעין ומקובלים עליי דבריו של שלומי כהן מרשות מקרקעי ישראל כי "גם היום אנחנו נותנים הרשאה למסיק של עצי הזית שנמצאים ביערות קק"ל לאותה עונה, זה לא מקנה זכויות, להיפך". מכתב מיום 3.5.1982 של המועצה האזורית מטה יהודה לסגן ראש עריית ירושלים בנוגע לאישור כביש גישה לבית המגורים ולפיו "העברתי הטיפול למהנדס המועצה", מספק תמונה חלקית בלבד, משלא הוצגה עמדת מהנדס המועצה, כיצד היתקדם הטיפול בבקשה ומה ההחלטה שנתקבלה בסופו של יום.

גם מנהל מקרקעי ישראל לא פעל לפינויים של הנתבעים מהמקרקעין, למרות ידיעתו על החזקתם במקרקעין במסגרת ההליך שניהל הנתבע כנגד שכנתו בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ולנוכח המכתבים שכתב הנתבע למנהל ביום 23.5.1986 וביום 23.2.1988, ושבהם טען במפורש כי הנתבעים מתגוררים ומשתמשים במקרקעין "מזה ארבעים שנה", כי במקרקעין עצי פרי "אשר ננטעו ע"י משפחתי והשייכים לי ולמשפחתי והנמצאים בחזקתנו ובבעלותנו" וכי "אין בפנייתי זו לאשר / או לא לאשר את הכרתי במינהל מקרקעי ישראל כבעלים של הקרקע הנדונה, / או בזכות המינהל בצורה כלשהי". שלומי כהן מרשות מקרקעי ישראל לא ידע לומר מדוע עמידר לא פעלה לפינויים של הנתבעים, ומדוע מנהל מקרקעי ישראל לא נקט גם הוא בפעולה כנגד הנתבעים: "אם זה היה תלוי בי זה לא היה קורה. הייתי מגיש את התביעה לפינוי כבר אז ומנהל תיק לפינוי של פולש לנכס שמוחזק שלא כדין ... זה לא היה מול עיניי, כשזה נגלה מול עיניי וזיהיתי עשיתי ... אני באמת לא יודע למה לא הגישו את התביעה קודם כי כך ראוי היה לעשות". עדיין, אין להסיק מאי נקיטה בפעולות אכיפה, על קיומו של רישיון מכללא להחזיק ולהשתמש במקרקעין.

כך בשנת 1969 פתחה עמידר תיק פולש ללוי וציינה כי הוא מתגורר במקרקעין "משנת 1950 בלי חוזה ובלי שכ"ד". במכתבו מיום 20.10.1969 כתב מנהל מקרקעי ישראל לעמידר כי "המושכר הנ"ל תפוס בחלקו על ידי פולש (שטרם פונה) מיועד למשפ' הנלי" ובמכתב התשובה של עמידר מיום 16.11.1969 נכתב: "נכס זה מורכב מחדר אחד המוחזק ע"י פולש בשם לוי משנת 1950, מקרה סוצאלי חמור, וחדר זה אינו ראוי למגורים ... לאור מצב זה תסכים איתנו בוודאי שאין כל אפשרות לערוך חוזה עם מישפחת הנלי כמבוקש על ידכם". בשנת 1980 בתשובה לבקשתו של הנתבע לסיוע בשיפור תנאי המחייה הקיימים, כתבה לו עמידר: "נראה לנו כי הפיתרון לבעייתו של מר עזרי לוי חייב לבוא בצורה של שקום ביחידת דיור אחרת ולא בעין כרם ... נהיה מוכנים לשקול מתן סיוע רק מחוץ לשכונת עין כרם. באשר לשאלתך בעיניין מעמד הנכס, הרי שהעניין נבדק ואכן מסתבר שהניהול הוא שלנו". כאמור בשנת 1988 במסגרת ההליך שקיים הנתבע מול שכנתו, הביע מנהל מקרקעי ישראל את עמדתו כי אין לנתבע זכות במקרקעין.

...

מסיבותיו שלו נמנע הנתבע מהצגת חוזי השכירות, וממילא לדבריו "הדיירת הכי ותיקה משנת 2005". זאת ועוד, בתביעה שהגיש הנתבע כנגד המוסד לביטוח לאומי נקבע כי בשנים 2002 – 2003 קיים הנתבע משק בית משותף עם אשתו בדירה בראש העין, ובהליך שניהל הנתבע כנגד השכנה לוין נקבע ביום 13.1.1988 כי "אין מחלוקת מצד התובעים כי כיום אין התובע 2 מתגורר בבית ולא התגורר בו למן שנת 1983". משלא עלה בידי הנתבע להוכיח שימוש במקרקעין במשך שלושים שנים רצופות, דינה של טענתו לקיומה של זיקת הנאה על פי סעיף 94 לחוק המקרקעין – שממילא נטענה באגביות וללא כל פירוט – להידחות.

טענותיו של הנתבע בנוגע לתכנית להסדרת אזור עמק התימנים – אינן רלבנטיות גם הן לצורך ההכרעה בתביעת הבעלות בתיק זה. התכנית אינה כוללת את המקרקעין נשוא ההליך ולדברי התובעת "רוב המקרקעין הכלולים בתכנית הם בבעלות רשות הפיתוח לאחר הליך הסדר וחלק נוסף המצוי כעת בהליך הסדר צפוי להיתבע אף הוא לבעלות רשות הפיתוח". על כן, "ומאחר שאנו עוסקים בתביעת בעלות במסגרת הליך הסדר, אין לתכנית זו כל קשר לגדר המחלוקת בתיק". סוף דבר תביעת התובעת רשות הפיתוח (תזכיר תביעה 84/2010) מתקבלת.

תביעת הנתבעים עזרי לוי ז"ל ושלמה סמרי (תזכיר תביעה 85/2012) נדחית על כל טענותיה.

תמצית הרקע העובדתי ועיקר טענות הצדדים ביום 29.10.2018 הגישה קרן קיימת לישראל (להלן: "התובעת") תביעה לפינוי וסלוק ידה של בטון מרואן בע"מ (להלן: "הנתבעת") ממקרקעין הידועים כחלקה 84 בגוש 19372 וכן חלקה 69 בגוש 19394 עליהן נטוע יער טורען ואשר מוכרזות בחלקן כשמורת יער טורען (להלן: "יער טורען" או "המקרקעין").

היא מפנה לדוח שערך הפקח (נספח ט' לכתב התביעה) וטוענת כי גם בו מצוין כי "קיימת הסגת גבול ותיקה ממפעל בטון...". לטענתה, ידיעתה של התובעת משך עשרות שנים על הפלישה והמנעותה מלנקוט אמצעים לפינוי הנתבעת מעידה על הסכמתה ואף יוצרת רישיון מכללא לשימוש שנעשה במקרקעין בידי הנתבעת, שהנה רשות חינם (ס' 30 לסיכומים).

בסעיף זה נקבע כי: "תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לענין הזכויות במקרקעי הציבור ולאחר שנתן לתופס היזדמנות לטעון את טענותיו לפניו, כי תפיסתם היתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה היתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן – מועד הסילוק והפינוי), ובילבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצוו". בהתאם לחוק זה רשאית הרשות המוסמכת להוציא צו סילוק יד כנגד פולש ללא צורך בפנייה לערכאה שיפוטית בטווח המועדים הנקובים בו [ראו רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1) 827].

...

מקובלת עלי הטענה לפיה כל עוד לא פונו המקרקעין לא התגבשו כלל נזקיה של התובעת.

בשים לב למכלול השיקולים לעיל, ובשים לב לתעריף המינימלי המומלץ בכללי לשכת עורכי הדין, ובהתאם לתקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי , תשע"ט-2018 אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 6,300 ₪ לסיכום אני מורה לנתבעת לפנות ולסלק ידה מהמקרקעין הידועים כחלקה 84 בגוש 19372 וכן חלקה 69 בגוש 19394 כמסומן בשני תשריטי מדידה שערך המודד המוסמך רם בן-חיים ושצורפו לתצהירי התובעת, ולהשיבם לידי התובעת כאשר הם נקיים ופנויים מכל בנוי, אדם וחפץ ובכלל זה להרוס את כל המחוברים אשר הוקמו בהם בידי הנתבעת או מי מטעמה ולנקות כל פסולת שהושלכה בהם.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 6,300 ₪ בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ב"כ המדינה הבהיר בהקשר זה כי "... מדובר בדירות בבעלות מדינת ישראל אשר מתנהלות במנהל מקרקעי ישראל....הנסח מראש שהקרקע לא הוסדרה ורשומה על קרן קיימת לישראל. הבנוי על הקרקע הוא בבעלות המדינה. הקרקע עצמה והבנוי עליה שייך למדינת ישראל. הקרקע לא הוסדרה ורשומה ומתנהלת במנהל מקרקעי ישראל בניהול של חב' עמידר". בהמשך הדברים, אישר ב"כ המדינה כי הבעלות בקרקע הנה של קק"ל. לשאלת בית המשפט כצד בנסיבות אלה ונוכח הוראות סעיף 125 לחוק המקרקעין, המדינה יכולה להגיש תביעת פינוי, השיב "שנמציא מיסמך שיגיד שמדינת ישראל מוסמכת או מורשית או שיש לה כתב הסמיכה ספציפי". על יסוד כך הורה בית המשפט כי המדינה תגיש הודעה לעניין סוגיית זכותה להגיש את התביעה ותצרף את המסמכים הרלבאנטיים.

ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון פ"ד נח(1) 827, 836 נאמר בהקשר זה (ההדגשות אינן במקור): "... נתונה לבעלים ולמחזיק כדין הגנה כנגד מסיג גבול, וכל אחד מהם זכאי לידרוש את החזרת המקרקעין אליו ממי שמחזיק בהם שלא כדין (סעיף 16 לחוק המקרקעין). החוק מכיר בעליונותם של בעלי זכות הבעלות והחזקה על פני מסיג גבול, אולם מימוש זכותם לקרקע הנה על דרך תביעה משפטית בערכאות לצורך קבלת צו לסילוק ידו של הפולש. על התובע מכוח זכות הנטל להוכיח את זכותו להחזיק בקרקע ואת העדר זכותו של הנתבע, ועמידתו בנטל ההוכחה היא תנאי להצלחת התביעה" כאמור לעיל, המדינה אינה חולקת שהבעלות במקרקעין הנה של קק"ל, אלא שלטענתה היא בעלת הזכויות בנכס מכוח ניהול נכסי קק"ל, על פי דין, באמצעות המנהל.

...

דיון לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות.

היות קק"ל הבעלים הרשום של המקרקעין, לא מוביל בהכרח למסקנה כי רק קק"ל זכאית להגיש תביעה לפינוי.

כדברי כב' הנשיא שמגר בע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב-יפו פ"ד מ (2) 668: "...בשולי הדברים אוסיף, כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת, לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על-כן, שבית המשפט יבכר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת המשך ההתדיינות סביב אותו עניין" סוף דבר אשר על כן, ומהטעמים האמורים הבקשה נדחית.

ראה בהקשר האמור גם הליכי הפינוי אשר התנהלו בעבר כנגד ש' ואחרים ביחס בחלקה *, (תת חלקות **, ** ו-**), בגוש ***** בכפר ******, וכן מכתבי ההתראה אשר נשלחו לש' מאת מנהל מקרקעי ישראל בעבר פלישה לגו"ח **/****** (כאשר בהמשך הוגשה תובענה לפינוי וסלוק יד, ע"י מינהל מקרקעי ישראל כנגד ש' ביחס לחלקה **בגוש *****), וכן ביחס לחלקה * בגוש *****.

יש לזכור כי התובענות אשר עומדות לדיון, לא הוגשו כנגד מנהל מקרקעי ישראל ו/או קרן קיימת לישראל ו/או עמידר ו/או בעלי זכויות בחלקות שאינן רשומות (על אף שלשכת רישום המקרקעין צוינה כ"נתבעת פורמלית" בתובענה ההצהרתית אותה הגיש י' ביחס לחזקת השתוף), ועל כן אין התובעים יכולים לעתור לסעד ביחס לזכויות אשר אינן רשומות על שמם.

...

יתר על כן, מהחומר הקיים בתיק שוכנעתי, כי הסכם המתנה אשר נערך בין ש' לבין ר' הינו הסכם למראית עין אשר נערך אך לטובת ההליך המשפטי, לאחר שהוגש ההליך לקבלת צו הגנה והרחקה כנגד י', והוא לא נוצר אלא לשם סיכול חזרת האחרון להתגורר בבית או במקרקעין הסמוכים לו. סממן מרכזי לכך שלא נכרת בין ש' לבין ר' חוזה אמיתי ושלא הוענקה מתנה של ממש על ידי ש' לבנו ר', ניתן למצוא בדברים אשר נשמעו מפי ש' עצמו במהלך הדיונים, עת הביע ש' את רצונו לשוב ולהתגורר בדירה ללא ר'.

לסיכום: אני מורה על קבלת תביעותיו של י' לפסק דין הצהרתי וכן לצו מניעה, ביחס ל-1/24 חלקים מהזכויות במקרקעין בתת חלקה 1, חלקה **, גוש ***** בקרית ***.

מנגד, אני מורה על דחיית התובענה המשותפת של ש' ור' לקבלת סעד של סילוק יד. ש' ור' יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות הליך זה לטובת אוצר המדינה, שכן י' מיוצג על-ידי עורך דין מהסיוע המשפטי, בסך כולל של 30,000 ₪.

בכתב ההגנה ביקש הנתבע כי אם ימצא בית המשפט כי הייתה פלישה של הנתבע למקרקעין מושא התביעה, יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו לפי סעיף 74 לפקודת הנזיקין ויורה על מתן פיצוי לתובעת חלף מתן צו המניעה או סילוק יד המבוקשים.

באשר לחלקה מס' 2, קבע המודד: " בחלקה 2- נמצאים חלק מ: דיר הכבשים, סככה, מגדלי תערובת (סילו), אורווה, מתבן, משטח בטון, הכשרת שטח סביב הדיר (לצורך מעבר, איחסנה, פינוי פסולת בהמות), דרך מצעים המובילה למחלבה. במפה המצורפת הם מופיעים בכיתוב א-ט. שטח הפלישה הנו כ- 1,017 מטר מרובע (מ"ר)" הנתבע לא ביקש לזמן את המודד להחקר על עדותו וממילא הודה, הלכה למעשה, כי בחלקה 2 קיימים מתקנים (סילו ושער) שהם חלק מן הדיר והמחלבה שלו (עמ' 17, ש' 36).

בהתאם לנסח הטאבו שצורף לתצהירו של עד התובעת, מר עידו רסיס, הבעלים בקרקע הם: · גב' פריזה יונס שחלקה הרשום בקרקע הנו 154/2816; · גב' עבלה יונס שחלקה הרשום בקרקע הנו 14/2816; · גב' יוסר יונס שחלקה בקרקע הנו 14/2816; · גב' מונתהא יונס שחלקה בקרקע הנו 190/2816; · קרן קיימת לישראל שחלקה בקרקע הנו 2444/2816.

התובעת לא תהיה מנועה מלהגיש תביעה כספית נגד הנתבע בקשר לטענות נזיקיות ואחרות שלה.

...

טענת התובעת מקובלת עלי.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת את הוצאות ההליך בסכום כולל של 15,000 ₪, כל זאת תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא לו פסק-הדין.