בנסיבות אלו, ביום 27.3.17, ניתן פסק דין בתיק הפינוי, במסגרתו חויבו הנתבעים לפנות המושכר עד ליום 2.4.17 וכן חויבו בתשלום הוצאות ההליך בסך של 7,500 ש"ח. עוד נכתב בפסק הדין, כי " משהסכימו הנתבעים לפנות את הדירה ולהשיב את החזקה בה לתובעים, מתייתר הצורך להדרש לטענות הצדדים. דינן להתברר בהליך משפטי נפרד, בו עתידים להעיד – יש להניח – העדים הרלוואנטיים". היינו – פסק הדין לא הכריע בטענות הצדדים והוא אינו מהוה מעשה בית דין לענייננו.
משלא עשו כן נדרשו התובעים להגיש תביעה לפינוי הנתבעים מהדירה ומשהבינו הנתבעים שצפוי להנתן נגדם פסק דין (לאחר הגשת סיכומי הצדדים) הסכימו לפנות הדירה וניתן פסק דין לפינויים, תוך חיובם בהוצאות ההליך.
...
לאור כל האמור אני דוחה את תביעתם לעניין נזקים אלו.
לפיכך ערבותם של הנתבעים 3 ו- 4 מוגבלת לסך של 12,500 ש"ח.
סוף דבר
לאור האמור מצאתי לדחות את טענות הנתבעים כי לא היו חייבים לפנות הדירה בתום תקופת השכירות וכי יש להפחית את שיעור הפיצוי המוסכם.
לפיכך, התביעה מתקבלת בחלקה והנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים בגין הפיצוי המוסכם בשל האיחור במסירת הדירה סך של 79,650 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
