מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

תביעת פינוי דיירת מוגנת מחנות בפתח תקווה

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2018 בשלום תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

לפניי תביעה לפינוי וסלוק יד מחנות המושכרת לנתבעת בשכירות מוגנת.
על כן טוענים התובעים כי הנתבעים נטשו את המושכר ולכן איבדו את הגנת חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 (להלן: "החוק"), ואף שינו את מטרת השכירות מחנות למחסן, ואף מטעם זה זכאים התובעים לפינוי המושכר והשבת החזקה על פי סעיף 131(2) לחוק.
נטישה פיזית של המושכר: כאמור, השכרת המושכר בהסכם השכירות קובעת כי מדובר בחנות, כאשר מטרת השכירות היא – "יבוא שיווק ושירות מכונות מזון וחלפים". הנתבעים טענו כי הרחיבו את פעילותם אל "מחוץ לעיר" (ראו סע' 9 לכתב התביעה), וכפי שעולה מחומר הראיות, אף הקימו חברה בשם "חברת שרפטשיין מכונות מזון בע"מ" שעיקר עסקיה כיום ממוקם במיתחם בפתח תקווה בשטח של 1,200 מ"ר. לטענתם של הנתבעים, החנות כהגדרתה לעיל משמשת אותם במשך שנים רבות כחנות "יד שנייה". הנתבעים הגישו תצהיר של מר אורן ליפשיץ, אשר הצהיר כי הוא רכש בחודש מאי 2015 מכונות מיד שנייה מהנתבעים ולשם כך הגיע למושכר ואף צירף חשבונית.
...
מנגד טענו הנתבעים כי מעיון בחוות הדעת לא עולה המסקנה כי הנכס ננטש אלא בדיוק ההפך, שכן סעיף 3.2 לחוות הדעת קובע: "המחסן אינו בשימוש יומיומי ומידי פעם נציגי המשפחה מגיעים למקום... מהסתכלות אל תוך החנות נראה כי הציוד מיושן ואינו שמיש". התובעים הוסיפו כי ביום 3.9.2015 נערך ביקור במושכר בנוכחות בא כוחם והנתבע 2, שהעלה כי המושכר סגור ונטוש, כאשר מכונות עתיקות זרוקות בו ושכבת אבק וקורי עכביש עבה מעידה כי רגל אדם לא דרכה במקום זה שנים.
יוער, כי בהגיעי למסקנה זו, הבאתי בחשבון את קיומה של עסקה בשנת 2015: גם אם אניח כי בשנת 2015 התקיימה עסקה אחת של מכירת ציוד משומש (וראיות לעסקאות נוספות – לרבות מסמכי הנהלת חשבונות – לא הוגשו במסגרת חומר הראיות שבתיק), ודאי אין בכך כדי לקבוע נוכחות פיזית שדי בה כדי להמשיך וליהנות מהמעמד של דייר מוגן.
על כן, אני קובע שיסוד הנטישה הפיזית – התקיים, גם אם נותרו בו סממנים של פעילות עסקית.
סוף דבר לאחר שהוכח כי הנתבעים חדלו מלהשתמש במושכר, ובפועל – נטשו אותו, ניתן בזאת צו המורה לנתבעים לפנות את המושכר, ולהשיב את החזקה בו לתובעים כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך להם, וזאת עד לא יאוחר מיום 29.3.2018.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2015 בשלום ראשון לציון נפסק כדקלמן:

התובעת עתרה לפינוי הנתבעות מחנות ששכרה הנתבעת 1 בדיירות מוגנת ולפצוי כספי בסכום של 126,445 ש"ח, בהסתמך על חמש עילות פינוי עצמאיות המנויות בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "החוק").
רקע וטענות הצדדים מאז שנת 1994 התובעת הינה בעלת חנות ברחוב חובבי ציון 31 בפתח תקווה, הידועה כגוש 6395 חלקה 54 (להלן: "החנות").
שימוש שלא לפי מטרת השכירות סעיף 131(2) לחוק קובע כי עילת פינוי תיתגבש כאשר: "הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי". בסעיף 37(א) לחוק נקבע חריג, לפיו בית המשפט יתיר לדייר המוגן: "להשתמש במושכר למטרה אחרת מזו שלשמה משמש המושכר לפי תנאי השכירות, אם דרוש השינוי לקיומו של הדייר". כדי לבסס את עילת הפינוי האמורה, על התובע להוכיח שלושה יסודות מצטברים - ראשית, קיומו של תנאי מפורש בחוזה השכירות האוסר או מחייב פעולות מסוימות.
...
לחילופין, טענו הנתבעות לקיזוז החוב המופנה כלפיהן בהתבסס על פסק דין מיום 4.6.1997 בו ניתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים לפיה התובעת תשלם 80% מסך חשבונות המים בגין החנות, כאשר לנתבעת 1 הזכות לקזז סכומים אלו מדמי השכירות (ר' נספח ז'5 לכתב ההגנה).
סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש ומכל המקובץ, קיבלתי את התביעה בחלקה.
אני קובע כי התובעת זכאית לפינוי הנתבעת 2 מהחנות, אך ניתן לה סעד מן הצדק כדי מניעת פינוייה אם תעמוד בתנאים הבאים - תשלם לתובעת פיצוי בסכום כולל של 35,000 ₪ ביחס לסעד מן הצדק; תשלם לתובעת פיצוי בסכום כולל של 126,445 ₪ בגין הפרשי דמי השכירות שלא שולמו במרוצת השנים.
לאור התוצאה אליה הגעתי ובהתחשב בהתנהלותם הדיונית של הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, אני מחייב את הנתבעת 2 בהוצאות התובעת בסכום כולל של 5,500 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסכום של 18,000 ש"ח. זכות ערעור - בתוך 45 יום.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2015 בשלום פתח תקווה נפסק כדקלמן:

         התובעת הנה רשות מקומית ועניינה של תביעתה הוא פינוי וסלוק יד ממקרקעין המצויים ברחוב אנדרסן 5 בפתח תקווה.
סמוך למועד בו פונתה מחנותה בשכונת עמישב, ניתן לאימו של הנתבע המבנה נשוא התביעה, ברחוב אנדרסן 5 בפתח תקווה, בו ניהלו הנתבע ואימו עסק לממכר פלאפל, בסמוך לבית הספר, חטיבת ביניים אחד העם.
         הנתבע טען עוד בכתב הגנתו כדלקמן: א.         הנתבע מחזיק בדוכן מאז פטירת אמו והוא קיבל את רשות השמוש בו תחת התנאים בהם ישבה אמו בנכס כדייר מוגן.
...
סוף דבר 25.
        התביעה מתקבלת חלקית.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2015 בשלום פתח תקווה נפסק כדקלמן:

בית משפט השלום בפתח תקווה 19 אוקטובר 2015 ת"א 21675-12-11 עריית פתח תקווה נ' ברלוביץ ואח' בפני כב' השופטת הבכירה ניצה מימון שעשוע התובעת עריית פתח תקווה ע"י ב"כ עו"ד אבינועם פרץ הנתבעים 1. מרים ברלוביץ ז"ל 2. רון ברלוביץ ע"י ב"כ עו"ד דרור ברוטפלד פסק דין
התובעת (להלן: העיריה) דורשת את פינויו של הנתבע 2 (להלן: הנתבע) מחנות שבחזקתו (ולשעבר בחזקת אמו ז"ל, הנתבעת 1, להלן: המנוחה).
כמו כן, לא עולה מההתחייבות כי למנוח ולמנוחה לא היו כל זכויות דיירות מוגנת או זכויות אחרות במבנה הישן בו פעלה החנות, והעובדה היא כי העיריה לא סברה שביכולתה לפנותם ממנו ללא תנאי אלא עשתה כן בתמורה למתן החנות במיקום החדש.
התובעת טוענת, כי בהתאם לפסיקה, בהיות המנוחה/הנתבע ברי רשות גרידא בחנות, רשאית התובעת לידרוש פינוי המקרקעין בכל עת (כך בע"א 96/50 יעקב צינקי ואח נ' ויקטור ע. כיאט, פ"ד ה[1] 474), ועצם דרישת הפינוי והגשת התביעה מהוים ביטול של הרשות שניתנה (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא (3) 210).
...
לפיכך, גם כאשר מתקיים התנאי לפיו "השטח נדרש לעיריה" – ובעניין זה אני מקבלת את עדות מנהל בית החולים, ד"ר ערן הלפרין, כי מיקום שלוש החנויות/דוכנים בכניסה למתחם בית החולים הינו אנכרוניסטי ולא ראוי למוסד רפואי מתקדם, הרי שעליה לבוא אל הנתבע בהצעה הולמת לפיצוי כספי או רשות שימוש בנכס חלופי סביר, שלא במתחם בית החולים.
מאחר שהעיריה דורשת את פינוי הנתבע מהחנות, המנוהלת על ידו וע"י הוריו המנוחים מזה 25 שנים לפחות, ללא כל תמורה כספית ו/או מתן רשות שימוש בנכס חלופי במקום אחר, בניגוד לעולה מההסכמות שהיו בין הצדדים בעבר, אני דוחה את התביעה.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2009 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

המערערת היא בעלים של חנות בשוק מחנה יהודה בירושלים.
בכתב התביעה נטען לקיומן של עילות פינוי בדבר הפרת חוזה השכירות בכך שזכות השימוש בחנות ניתנה על ידי המשיב 1 למשיב 2, הפרה אשר מזכה את המערערת לתבוע את פינויו של המשיב 1 מהחנות לפי סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: החוק); הפקת רווח בלתי הוגן לפי סעיף 131(6) לחוק; ונטישה.
המשיב 1 התגונן נגד התביעה בטענה כי הדייר המוגן בחנות היה ונותר המשיב 1, וכי המשיב 2 ניהל את החנות מטעמו של המשיב 1.
בפתח שמיעת הראיות הודיע ב"כ המערערת, כי הוא מתנגד לשינוי חזית בכך שמהתצהיר שהגיש בנו של המשיב 1 עלה לכאורה כי המשיב 1 מסכים שהחנות הושכרה על ידו למשיב 2, בניגוד לאמור בכתב ההגנה שהגיש.
אנו תקווה כי בהמשך הדרך יעלה בידי הצדדים להגיע בכל זאת להסכמה, וזאת לנוכח מסורת היחסים שבין המערערת והמשיב 1 והנסיבות האישיות המיוחדות של המשיב 1, לרבות גילו.
...
אכן, המשיב 2 נכח בחנות, ונציג המערערת אף נוכח בכך, ואולם, מכאן ועד הסקת מסקנה בדבר הסכמה להשכרת משנה המנוגדת להסכם השכירות, רחוקה הדרך.
אנו סבורים, לנוכח כל שנאמר לעיל, כי קיימת לפחות עילת פינוי אחת בדבר השכרה בניגוד להסכם השכירות המזכה בפנוי, וזאת מבלי שיהא צורך לתת את הדעת בדבר התקיימותן של שתי עילות הפינוי הנוספות להן טענה המערערת.
לפיכך, אנו מחליטים לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית משפט קמא.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו