לפניי תביעה לפינוי וסלוק יד מחנות המושכרת לנתבעת בשכירות מוגנת.
על כן טוענים התובעים כי הנתבעים נטשו את המושכר ולכן איבדו את הגנת חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 (להלן: "החוק"), ואף שינו את מטרת השכירות מחנות למחסן, ואף מטעם זה זכאים התובעים לפינוי המושכר והשבת החזקה על פי סעיף 131(2) לחוק.
נטישה פיזית של המושכר:
כאמור, השכרת המושכר בהסכם השכירות קובעת כי מדובר בחנות, כאשר מטרת השכירות היא – "יבוא שיווק ושירות מכונות מזון וחלפים".
הנתבעים טענו כי הרחיבו את פעילותם אל "מחוץ לעיר" (ראו סע' 9 לכתב התביעה), וכפי שעולה מחומר הראיות, אף הקימו חברה בשם "חברת שרפטשיין מכונות מזון בע"מ" שעיקר עסקיה כיום ממוקם במיתחם בפתח תקווה בשטח של 1,200 מ"ר. לטענתם של הנתבעים, החנות כהגדרתה לעיל משמשת אותם במשך שנים רבות כחנות "יד שנייה".
הנתבעים הגישו תצהיר של מר אורן ליפשיץ, אשר הצהיר כי הוא רכש בחודש מאי 2015 מכונות מיד שנייה מהנתבעים ולשם כך הגיע למושכר ואף צירף חשבונית.
...
מנגד טענו הנתבעים כי מעיון בחוות הדעת לא עולה המסקנה כי הנכס ננטש אלא בדיוק ההפך, שכן סעיף 3.2 לחוות הדעת קובע:
"המחסן אינו בשימוש יומיומי ומידי פעם נציגי המשפחה מגיעים למקום... מהסתכלות אל תוך החנות נראה כי הציוד מיושן ואינו שמיש".
התובעים הוסיפו כי ביום 3.9.2015 נערך ביקור במושכר בנוכחות בא כוחם והנתבע 2, שהעלה כי המושכר סגור ונטוש, כאשר מכונות עתיקות זרוקות בו ושכבת אבק וקורי עכביש עבה מעידה כי רגל אדם לא דרכה במקום זה שנים.
יוער, כי בהגיעי למסקנה זו, הבאתי בחשבון את קיומה של עסקה בשנת 2015: גם אם אניח כי בשנת 2015 התקיימה עסקה אחת של מכירת ציוד משומש (וראיות לעסקאות נוספות – לרבות מסמכי הנהלת חשבונות – לא הוגשו במסגרת חומר הראיות שבתיק), ודאי אין בכך כדי לקבוע נוכחות פיזית שדי בה כדי להמשיך וליהנות מהמעמד של דייר מוגן.
על כן, אני קובע שיסוד הנטישה הפיזית – התקיים, גם אם נותרו בו סממנים של פעילות עסקית.
סוף דבר
לאחר שהוכח כי הנתבעים חדלו מלהשתמש במושכר, ובפועל – נטשו אותו, ניתן בזאת צו המורה לנתבעים לפנות את המושכר, ולהשיב את החזקה בו לתובעים כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך להם, וזאת עד לא יאוחר מיום 29.3.2018.
