לסיום פרק זה יצוין, כי קיים טעם לפגם בהתנהלות התובע, אשר רכש את הדירה בתאריך 21.9.07, תמורת סך של 25,000 $ בלבד, מתוך ידיעה שהיא תפוסה על ידי הנתבעת כדיירת מוגנת, ובחלוף כחצי שנה בלבד, הגיש תביעת פינוי, בעילות המתייחסות בעיקרן לתקופה שקדמה לרכישת הזכויות על ידו.
עילת פינוי שלא הוכחה כדי להופכה לצוו פינוי, אין בה ולא כלום כדי לשנות מעמדו של הדייר המוגן, ומכאן סלולה הדרך לקביעה, כי קמה לו זכות לפיצויים על אובדן זכויותיו בגין ההפקעה" (ע"א 977/91, ע"א 3505/91 הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, פד"י מו(5) 758, 764).
...
הנתבעת עתרה בנוסף לחיוב בגין אובדן ימי עבודה בסך 25,500 ₪, אך לכך לא מצאתי מקום שכן, לא שוכנעתי כי ראש נזק זה הוכח באופן מספק, לא באשר למספר ימי העבודה שלפי הנטען אבדו, ולא באשר לשיעור ההפסדים הנטענים ביחס לנתבעת ולבעלה.
סוף דבר
תביעת הפינוי – נדחית.
התביעה שכנגד מתקבלת חלקית:
על התובע (הנתבע שכנגד) לשלם לנתבעת (התובעת שכנגד) סך 71,826 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
