"
כן נפסק ברע"א 7411/12 אילן הוניג נ' אורלי גונן (פורסם בנבו):
"אדם המבקש להחזיק בבית עסק בדיירות מוגנת במעמד של דייר נדחה, לאחר פטירתו של הדייר הנגזר, חייב להוכיח, בהתאם לסעיף 27(2) לחוק, קשר ישיר לדייר המקורי כבן זוגו, ילדו או יורשו על פי דין, כמפורט בסעיף 23, וכן לקיים את תנאי סעיף 26, לפיו הוא המשיך לנהל, בעצמו או על ידי אחרים, את העסק שהדייר המקורי ניהל במושכר ...".
לגבי זהבה, הוכח כי מעולם לא עבדה במוסך, ולא היתה מעורבת בניהולו, ולפיכך לא עוברת אליה זכות הדיור המוגן, לנוכח סעיפים 23, 26 ו-27 לחוק.
אשר לטענות הנתבעים, כי התובעים מנועים או מושתקים מלהעלות את תביעתם לפינוי ולטעון נגד מעמדו של בצלאל כדייר מוגן, אני קובעת כי לא הוכח שהיה ידוע לתובעים על פטירתו של שמחה, בשנת 1997 או סמוך לאחר מכן, ומהימנה עלי עדות התובעת כי נודע להם על כך רק בשנים האחרונות.
...
פשיטא, שעל פי הוראות החוק, אין בכוחו של שמחה, הדייר ה"נגזר" של חיים, להקנות מעמד של דייר מוגן לאדם אחר, מעצם עריכת הסכם שותפות עם אותו אדם, שהרי העברה "אופקית" כזו עומדת בניגוד למושכלות היסוד של חוק הגנת הדייר ואילו הכיר בה החוק, היתה מאפשרת העברה אינסופית של זכות הדיירות המוגנת מפלוני לאלמוני, ללא כל תנאים, תחת כסות של "שותפות". קל וחומר, כאשר לתובעים לא נמסרה הודעה על קיומה של ה"שותפות" בין שמחה לבצלאל, ולא התבקשה הסכמתם להכנסתו כדייר מוגן "שותף".
לפיכך אני קובעת כי לבצלאל אין ולא היה מעולם מעמד של דייר מוגן בנכס.
אשר לטענות הנתבעים, כי התובעים מנועים או מושתקים מלהעלות את תביעתם לפינוי ולטעון נגד מעמדו של בצלאל כדייר מוגן, אני קובעת כי לא הוכח שהיה ידוע לתובעים על פטירתו של שמחה, בשנת 1997 או סמוך לאחר מכן, ומהימנה עלי עדות התובעת כי נודע להם על כך רק בשנים האחרונות.
שוכנעתי, כי בנסיבות בהן הנתבעים הסתירו מהתובעים ולא דיווחו להם על פטירתו של שמחה, לא דיווחו על הסכם השותפות עם בצלאל, ולא דיווחו על פרישת בצלאל וניהול העסק בפועל ע"י הנרי, לא נוצרו מניעות או השתק כלפיהם מלפעול לפינוי הנתבעים לאחר שנודע להם באופן עצמאי על עילת הפינוי, שכן הנתבעים 1-3 רק הרוויחו מהשתהות התובעים בנקיטת הליכי הפינוי, בכך שהנכס הושכר להם כמעט חינם אין כסף, דבר שיצר להם רווח כספי של עשרות אלפי ש"ח לפחות, מדי שנה.
