תביעת פינוי דייר מוגן בשל נטישת דירה

כשלושה חודשים לאחר הסדר הפשרה, הגישו המבקשים תביעת פינוי נוספת, הפעם כנגד ילדי המשיבה, המשיב 2 ואיזבלה, בעילת נטישה (ת.א. 43172-06-16) וביום 30/8/2016 ניתן פסק דין בהסכמה ולפיו, פקעו זכויות הדיירות המוגנת של איזאבלה, בשל נטישת הדירה על ידה.

...

"העובדה שעורך דין ניהל מו"מ עם חברו, והשניים הגיעו לטיוטה המקובלת על שניהם, אינה מלמדת על כך שהלקוח יסכים לחתום על הטיוטה ולהפוך אותה לחוזה מחייב. כדי להגיע למסקנה, שהטיוטה, שבא כוח הנתבעת העביר לידי ב"כ התובעים, מחייבת את הנתבעת, היה על התובעים להוכיח, כי הנתבעת הסכימה לקבל על עצמה את הטיוטה ולראות בה חוזה מחייב, אפילו לא נחתמה על ידה" (תא (חי') 300/07 עופר צוריאל נ' רות מנדלבליט (2008), פסקה 21).

משהגעתי לכלל מסקנה לפיה לא השתכלל לכדי חוזה מחייב, נעדר הצורך בבחינת הטענות בקשר עם ייצוג המשיב על ידי המשיבה ואו ע"י עו"ד חריזי.

סוף דבר: התביעה נדחית.

לטענת הדיירת אין מתקיימים יסודות עילת הנטישה משום שבכוונתה לשוב לישראל ולהתגורר בדירה בתוך כשנתיים, והיא עושה מאמצים לשם כך. עם מי הדין? כתבי הטענות בכתב התביעה נטען כך: באוקטובר 2007 (נכתב בטעות: אוקטובר 2017) רכש התובע יחד עם אמו, גב' אהובה שפרלינג ז"ל, את ביניין המגורים שברחוב פרוג 28 בתל אביב.

מאחר שההגנה היתנגדה לשינוי חזית, המחלוקת העולה מכתבי הטענות נוגעת לפלוגתאות אלו בלבד: (1) האם איילת וענת הן דיירות מוגנות בדירה? לשם כך עליהן להוכיח כי עמדו בתנאי סעיפים 20 ו-27 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשמ"ב-1972; (2) ככל שהתשובה על כך חיובית, יש לבחון אם עלה בידי התובע להראות שהנתבעות נטשו את הדירה באופן שמקים עילת פינוי; (3) אם התשובה חיובית, או אז יש לבחון אם יש מקום לפסוק סעד מן הצדק, רגיל או הפוך, וכן להדרש לסעד הכספי הנתבע.

...

ההגנה לא עשתה כן. לגוף העניין, לא שוכנעתי שעדותה של גב' סיט יכולה לשפוך אור על המחלוקת באופן שמסייע להגנה.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, כדלקמן: נקבע בזאת כי הנתבעת 1, הדיירת המוגנת במעמד של דיירת נגזרת, נטשה את המושכר.

ד התביעה לדמי שימוש ראויים נדחית.

בכל מקרה וגם אם היתה מוכחת טענתו של התובע לפיה הכונס מסר לו, במעמד רכישת הדירה, כי הנתבע הנו פולש, אין בכך כדי להעלות או להוריד במישור היחסים שבין התובע לנתבע וודאי לא לעניין מעמדו המשפטי של הנתבע בה. עתה ומשהסרנו טענות אלה מדרכינו, נבחן את האדן המרכזי עליו נסמכת התביעה – נטישת הדירה; עילת הנטישה כידוע, מעבר לעילות המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר, הכירה הפסיקה בעילת הנטישה כעילת פינוי נוספת שאינה נזכרת במפורש בחוק, בבחינת אין החוק שנועד להבטיח קורת גג, מגן על דייר שנטש את הנכס המושכר בלי כוונה לחזור אליו.

בעיניין ירדנה ציפורה הנ"ל, נדון מקרה בו בתי המשפט השלום והמחוזי הורו על פינוי דיירת מוגנת מדירה, בשל נטישה, לאחר שהוכח שהיא שכרה עם בעלה נכס אחר, ששמש אותם לקיוסק, בשכירות לא מוגנת מוגבלת בשנים.

...

לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכחה נטישה של הנתבע לדירה ומכאן שעילת התביעה בעניין זה נדחית.

בנסיבות העניין שוכנעתי כי התובע למעשה הכשיל במידה מסוימת את הנתבע מלשלם דמי השכירות, מיום רכישת הדירה על ידו ובכל מקרה אי תשלום דמי השכירות החל מחודש 7.2012 ועד הגשת התביעה לא היה בשל התעלמות הנתבע מחובתו, אם כי בשל סגירת חשבון הבנק של הכונס בהתחלה ובהמשך מפני שלא נמסרו לו פרטי חשבון הבנק של התובע.

אשר על כן ומשלא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של עילת פינוי, לא עילה של נטישה ולא כל עילה אחרת, אני מורה על דחיית התביעה.

התובע טוען כי מתקיימת עילת פינוי דייר מוגן בשל נטישת הנכס, שכן הדירה אינה משמשת את הנתבעת למגורים, ואף אינה משמשת את הנתבעת למטרות מסחריות.

" סעיף 137 לחוק הגנת הדייר קובע מסלול אחד ויחיד לפינוי דייר מוגן מהנכס והוא: פסק דין של ביהמ"ש. "137. על אף האמור בכל דבר חקיקה עותמני, לא יבוצע פינוי של מושכר אלא על פי פסק דין של בית משפט". גם אם התובע סבר באמת ובתמים, כי עומדת לו זכות הפינוי, הרי שבתפיסת החזקה בנכס, הוא נהג בנגוד לדין הקובע מפורשות, כי אין לפנות דייר מוגן, אלא ע"י פס"ד. הפעולה הנכונה שהיה צריכים המבקש לעשות, אפילו אם היה משוכנע שהדיירת המוגנת נטשה את הנכס, אפילו אם צדק בטענותיו, כי הנתבעת לא שילמה במשך שנים את התשלומים החודשיים של שכר הדירה בנכס, הייתה אותה פעולה שעשו בסופו של דבר, דהיינו הגשת תובענה, בה עתר בעיקר לסעד הפינוי, ואם ביהמ"ש היה מוצא או אם ימצא, כי יש להעניק סעד כזה, יהיו התובע זכאי לפעול למימושו של פס"ד כזה, וגם אז צריך הדבר להעשות בדרך החוק ולא בעשיית דין עצמי.

...

טענות הצדדים: לטענת התובע: קיימת עילת פינוי, הואיל ומבדיקה שערך הגיע למסקנה כי הדירה נטושה, מוזנחת והורסה, וריקה מכל אדם וחפץ בעל ערך כלשהו.

" סעיף 137 לחוק הגנת הדייר קובע מסלול אחד ויחיד לפינוי דייר מוגן מהנכס והוא: פסק דין של ביהמ"ש. "137. על אף האמור בכל דבר חקיקה עותמאני, לא יבוצע פינוי של מושכר אלא על פי פסק דין של בית משפט". גם אם התובע סבר באמת ובתמים, כי עומדת לו זכות הפינוי, הרי שבתפיסת החזקה בנכס, הוא נהג בניגוד לדין הקובע מפורשות, כי אין לפנות דייר מוגן, אלא ע"י פס"ד. הפעולה הנכונה שהיה צריכים המבקש לעשות, אפילו אם היה משוכנע שהדיירת המוגנת נטשה את הנכס, אפילו אם צדק בטענותיו, כי הנתבעת לא שילמה במשך שנים את התשלומים החודשיים של שכר הדירה בנכס, הייתה אותה פעולה שעשו בסופו של דבר, דהיינו הגשת תובענה, בה עתר בעיקר לסעד הפינוי, ואם ביהמ"ש היה מוצא או אם ימצא, כי יש להעניק סעד כזה, יהיו התובע זכאי לפעול למימושו של פס"ד כזה, וגם אז צריך הדבר להיעשות בדרך החוק ולא בעשיית דין עצמי.

סוף דבר: ניתן פסק דין לפינוי הנתבעת מהמקרקעין נשוא ההליך, נכס מקרקעין המוגדר כדירה ברח' סירקין 27, חיפה הידועה כתת חלקה 25/25 גוש 12474.

אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע דמי שכירות לשנים 2007-2013 בסך של 8,851 ש"ח. אני דוחה את דרישת התובע לפצות בגין עלות השבת מצב הנכס לקדמותו.

תביעה לפינוי דייר מוגן מחנות שהושכרה לו לשם ממכר חפצים.

לטענת התובעת, קמה לה עילה לפינוי הנתבע מן המושכר הן מחמת נטישה והן בשל שינוי מן המטרה לשמה הושכר לו מלכתחילה.

בעיניין זה מוכרים דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר (פורסם בנבו, 17/9/2006) לפיהם: "... חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוצאלי. התכלית שעמדה בבסיס החוק הייתה להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו. ברבות הימים נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, ו"הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הַגְבִיר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק" (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור ואח' פ"ד נ(5) 111, 118 (השופטת שטרסברג כהן)" (שם, פסקה ד.4 לפסק הדין)

אין זה צודק להעניק הגנה הכרוכה בפגיעה בזכויות הקניין של בעל הנכס כאשר הדייר המוגן נוטש את הנכס ומוותר בעצמו על הגנה זו. עם זאת, בשונה מבית מגורים, נוכחותו הפיזית של דייר בבית העסק או העידר נוכחותו, לא מצביעים בהכרח כי הדייר ממשיך להפעיל את העסק או כי הוא נטש אותו (בר אופיר, עמ' 125).

...

אני דוחה אפוא גם את טענתה זו של התובעת וקובעת כי לא קמה לה עילה לפינוי הנתבע מן המושכר בשל שינוי מטרת השכירות.

סוף דבר התובענה נדחית לאחר שמצאתי כי הנתבע לא נטש את החנות ואף לא שינה ממטרת השכירות.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.