תביעת פינוי דייר מוגן בגין שינויים והשתלטות על שטחים

כן נטען לזכאות לפצוי כנגד הפינוי בהתאם להתחייבות שלטונית ושינוי מדיניות וכן עקב היותם דיירים מוגנים ו/או חוכרים הנדרשים לפנות קרקע חקלאית ו/או בני רשות כמי שמחזיקים עשרות שנים במקרקעין תוך שתיקה של הרשות המלמדת על הסכמתה לכך.

בית המשפט קבע שבני מישפחת דדון נהגו בשטח כבשלהם, משל אין דין ואין דיין בישראל ומדובר בפלישה נרחבת ועזת מצח והשתלטות על שטח נרחב בן עשרות דונמים, הקמת מבני מגורים ותעשיה, השכרות לצדדים שלישיים והתעלמות מוחלטת מזכויות המשיבה כבעלת המקרקעין, תוך הפקת ממון רב מהשמוש רב השנים שעשו במקרקעי ציבור ללא תשלום וללא זכות שבדין, בבחינת "איש הישר בעיניו יעשה". בית המשפט קבע כי לא הוכחה בעלות של המערער בשטח מהשטחים הכלולים בתביעה והשטח שלגביו נעשה הסכם הפשרה עם נת"ע לא כלול בשטח התביעה, כשאין כל מיסמך המעיד על מתן רשות או זכות אחרת למי ממשפחת דדון להתגורר במקרקעין שבשטח התביעה או לעשות בהם שימוש כלשהוא.

כך גם, בית משפט קמא קבע קביעות עובדתיות לאי הוכחת זכויות כלשהן במקרקעין ולאי היותו של המערער בעלים ו/או דייר מוגן ו/או בעל רשות בלתי הדירה ושהמערער (ומשפחתו) לא הוכיחו שהוקצו להוריהם שטחים נבחרים ו/או שההורים רכשו בכסף זכויות במקרקעין ושהיה מבנה שרכשו בשטח נשוא התביעה ואין להתערב בקביעות עובדתיות אלו (כשבכל מקרה לא ניתן להיתעלם מכך ששטח הפלישה מונה עשרות דונמים וההורים קיבלו לכל היותר צריף ושטח קטן שגם לגביו לא הוכח שהוא נכלל בשטח התפיסה).

...

דיון לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון החלטנו לדחות את הערעור.

התוצאה לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה ועיכוב הביצוע בטל.

אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.

לפניי תביעה לפינוי דייר מוגן.

לטענת התובעת, הנתבעת השתלטה על שטח הגג הסמוך למושכר (להלן – הגג) והיא עושה בו מנהג בעלים; הקימה חדר המשמש בחלקו מחסן ובחלקו האחר חדר כביסה; התקינה כיור, ברז ומערכת נקוז, הציבה על הגג עציצים, בנתה דלת פלדלת ביציאה לגג תוך שהיא מונעת מהבעלים כניסה לגג, כל זאת – ללא הסכמת הבעלים, ללא ידיעת הבעלים וללא היתר כדין; כן נטען כי הנתבעת ערכה שנויי במושכר עצמו: החליפה את חלונות המטבח; עקרה את הריצוף ורצפה מחדש חלקים במושכר; ביצעה שינויים במטבח ובחדר האמבטיה, החליפה את דלת הכניסה למושכר והתקינה מזגן, כל זאת – ללא קבלת היתר מהבעלים.

...

בהינתן מסקנה זו, איני נדרש לטיעון שהעלתה הנתבעת באשר לסיבה בגינה הוחלפה דלת העץ בדלת הפלדלת ובטיעון בדבר ידיעה או הסכמה של התובעת.

20.3 התביעה לפינוי המושכר – נדחית.

20.4 הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד על סך כולל של 10,000 ש"ח. התשלום ייעשה בתוך 30 יום, שאם לא כן הוא יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פסק-הדין ועד לתשלום המלא.

בהסכם המכר פורש כי מספר חנויות המצויות בנכס מושכרות לדיירים מוגנים, ובסעיף 11 להסכם המכר הובהר כי עם תשלום מלוא התמורה הומחו כל זכויות הבעלים הקודמים לתובע, לרבות זכויות תביעה כנגד הדיירים המוגנים בגין העבר.

מאוחר יותר בהסכמת 1997 סוכם עם הבעלים הקודמים על עריכת שיפוצים נוספים, ומאז ועד היום לא בוצעו כל פעולות הכוללות שפוץ, שינוי, הישתלטות על שטחים, הסגת גבול או הרחבה.

עדות הבעלים הקודמים או עדותו של עו"ד בן חור, עשויות היו לשפוך אור בכל הקשור לטענות התובע בדבר בניה ללא הסכמה, הישתלטות על שטחים, פלישה, הסגת גבול וכיו"ב. לאמיתו של דבר, טענות רבות מטעם התובע מכוונות בעיקרן לתקופה שטרם רכישת הזכויות על ידיו, דהיינו תקופת הבעלים הקודמים אשר המחו לו את זכויות התביעה שלהן כנגד הנתבעים.

בהתאם לכך אני מקבל את עמדת הנתבעים לפיה המחלוקות בין הצדדים (הנתבעים והבעלים הקודמים) הגיעו לכדי פיתרונן במסגרת תביעת 1988 ומאוחר יותר בהסכמת 1997, ואילו מאז הסכמת 1997 לא בוצעה כל פעולת בניה, חריגה או הישתלטות וכיו"ב, המקימה לבעלים הקודמים או לתובע הבא מכוחם עילת פינוי.

...

לאור זאת, מקובלת עלי מסקנת שמאי הנתבעים אין הצדקה לכלול את תוספת שטח הגלריה במושכר לצורך הערכת דמי השכירות הריאליים.

נטל ההוכחה מוטל על התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". לפיכך, אני מקבל את עמדת שמאי הנתבעים וקובע כי שיעור דמי השכירות המעודכנים אשר יחולו על הנתבעים בגין המושכר יהיה בסך 6,000 ₪ לחודש (להלן: "דמי השכירות המעודכנים"), כאשר המועד הקובע לכך הינו מועד חוות דעתו של שמאי הנתבעים – 21.4.2013 (להלן: "המועד הקובע").

סוף דבר תביעת הפינוי על שלל עילותיה - נדחית.

תביעה לפינוי וסלוק ידו של דייר מוגן ולתשלום חוב דמי שכירות מוגנת ע"ס 7,257 ₪, וכן חוב דמי שימוש ראויים בשטחי בית מלאכה בסך 233,225 ₪ וחוב בגין שימוש בתוספות בנייה למושכר בסך 64,558 ₪ .

אשר לתביעה לפינוי המשיב מהמושכר עצמו, להבדיל מהתוספות הנ"ל, המערערת טענה לקיומן של שתי עילות פינוי: האחת – שימוש במקום למטרת עסק, שעה שלפי הסכם השכירות הותר השמוש למגורים בלבד; והשניה – הישתלטות המשיב על השטח הסמוך ובצוע תוספות ושינויים ללא הרשאת המערערת.

...

וכך סיכם בית המשפט המחוזי את פסק הדין של בית המשפט השלום: "השופטת המלומדת קבעה בפסק דינה כי יש לדחות את טענות המשיב כאילו הסכם השכירות כולל גם את השטח הסמוך לדירה, לנוכח לשונו הברורה של ההסכם, כאמור לעיל. כמו כן קבעה כי תחילת השימוש במגרש הסמוך למושכר היה ללא רשות וללא זכות ולכן היה בהתחלת השימוש משום הסגת גבול. אף על פי כן הגיעה לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות משום שלא עלה בידי המערערת להוכיח מהו המועד שבו נעשו התוספות במושכר ובשטח שהסמוך לו, לנוכח טענת המשיב כי השינויים במושכר והתוספות שמחוצה לו נעשו עוד בתקופת הדייר הקודם. עוד קבעה כי לנוכח התקופה הממושכת שבה החזיק המשיב במקרקעין בידיעת המערערת ובלא שפעלה לסילוקו, הרי שעקב הסכמה שבשתיקה הפך המשיב לבר רשות ללא תמורה ולפיכך אין לראותו עוד כמסיג גבול ואף לא ניתן לחייבו בדמי שימוש ראויים." ע"א 1900/95 בבית משפט השלום בת"א: התובעת לא השלימה עם פסק הדין של השופטת בבית משפט השלום והגישה ערעור כל פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו, אשר נדון במסגרת ע"א 1900/95.

לאור כל האמור לעיל, יש לקבל את תביעת התובעת לפינוי המושכר.

סבור אני שכל הנתונים בתיק גורמים לדחיית בקשתו זו של הנתבע, כפי שיפורט להלן: הנתבע הפר את חוזה השכירות הפרות רבות וממושכות, ולמעשה הדבר גורם לתובעת לעקוב אחרי הנתבע בצורה בלתי סבירה; הנתבע באופן מתמיד לא משלם דמי שכירות מוגנים ולא משלם את חובותיו לתובעת; הנתבע מפר באופן גלוי ובוטה את פסק הדין של בתי המשפט; לנתבע יש דירת מגורים אחרת, בה הוא מתגורר, כך שגם אם יינתן כנגדו צו פינוי, יש לו מקום מגורים אחר; הנטייה של בתי המשפט לפחות בעשור האחרון היא להחמיר עם דיירים מוגנים, בהתחשב בעובדה שהמצב הסוציאלי שהיה קיים בעת חקיקת חוק הגנת הדייר כבר לא קיים היום.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: על הנתבע וכל הבאים מכוחו לסלק ידיהם מהמושכר הנמצא ברחוב מ"נ 4 בלוד, הידוע כחלקה 98 בגוש 3959, לסלק ידיהם ממנו ולמסרו לתובעת כשהוא נקי מכל אדם וחפץ ומתוספות הבנייה שבנה מחוץ למושכר ולחומרי הבנייה מהם נבנו תוספות בנייה אלו.

תביעה לפינוי דייר מוגן מכוח סעיפים 131(2) ו- 131(3) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").

התובעים, כמו גם הבעלים הקודמים, שלחו לנתבע ברבות השנים מספר מכתבים ובהם שיטחו בפניו את טענתם לפיה הוא ומשפחתו הישתלטו על שטחים בבניין, שמחוץ לשטח המושכר ואשר אינם בגדר רכוש משותף, ועשו בהם שינויים.

לא ברור גם למי שייך מנגל שלהבנתי איננו שייך לנתבע (נספח 5 לתצהיר הנתבע, נ/1; נספחים ו'1-ו'2 לתצהיר מר יעקובוביץ, ת/2)) גם אם אניח שכלל האמור שייך לנתבע והוצב בו על ידו, ואין אלה פני הדברים, הרי שאין באמור משום שינוי בתבנית המושכר עצמו על ידי תוספת מבנה למושכר; אין בו גם משום שינוי מהותי במבנה המושכר; ואף אין בו משום עבודה שמשאירה עקבות לתמיד במושכר.

...

הטענה לפיה קמה לתובעים עילת פינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר, נדחית.

משכך נדחית גם טענתם לפיה קמה להם עילה לפינוי הנתבע מכוח סעיף 131(3) לחוק.

התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.