תביעת פינוי דייר מדירת פרזות

התובע השיב וטען בסיכומיו כי הנתבעת פעלה בנגוד לדין בכך שלא צירפה אותו כנתבע בתביעת הפינוי שניהלה נגד המנוחה, וכי מעת שפונה נפגעו סיכויו להכרה כדייר ממשיך, להבדיל ממצב בו היה ממשיך להתגורר בדירה ומתגונן מפני תביעת הפינוי.

בצד זאת, בבר"ע (מחוזי- י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ נ' שאול (1.9.2009), נקבע כי ניתן לידון במעמד דייר ממשיך גם במסגרת תקיפה עקיפה, כגון בתביעת פינוי, וכי המבחן בשאלת הסמכות "יהיה מבחן הסעד, כלומר האם הסעד המבוקש הוא בסמכות בית המשפט האזרחי וכדי להכריע בו נידרשת הכרעה שבגררא בדבר תוקפה של החלטה מנהלית" (וראה גם: ע"א (מחוזי- חי') 51650-02-18‏ ‏עזרן נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ (5.11.2018)).

...

ועוד, בטענות התובע עוברת כחוט השני הנחה לפיה החריג הופך לכלל- היינו כי די בכך שהוכיח כי בקשות מסוימות עשויות היו להתקבל בפני וועדת החריגים חרף היותן חורגות מהוראות הנוהל, או מהדרישות המהותיות והפרוצדורליות הקבועות בדין, בכדי לטעון כי אלמלא הפגם שהוא מייחס להליך הפינוי, היתה מתקבלת בקשתו להכרה כדייר ממשיך (וראה טיעוניו בסעיף 12 לסיכומי התשובה, ואת ההפניות לפסקי דין שבהם לשיטתו חויבה ועדת החריגים לאשר מקרים החורגים מהנוהל כגון עת"מ (מחוזי-מרכז) 7835-05-15 אשורובה נ' משרד הבינוי והשיכון מחוז שרון (8.3.2016)).

אין מדובר בענין של מה בכך כפי שטוען התובע, ונדמה לי שיש מקום שתצא אמירה ערכית מבית המשפט לפיה מי שמצהיר הצהרות שווא בפני רשות, אשר בעקבותיהן ניתנות לו הטבות כספיות, צריך לשאת בהשלכותיהן ולא ניתן לפטור אותו כלאחר יד. אשר על כן, סבורני שלפתחו של התובע רובץ אשם תורם מכריע, שיש בו כדי לשלול חבות של הנתבעת, וזאת משלא הגיש בקשה לרשות המוסמכת להכיר בו כדייר ממשיך, משלא מיצה את ההליך המשפטי כנגד הפינוי, ונוכח הצהרותיו הכוזבות (לשיטתו) במהלך השנים.

לפיכך התביעה נדחית.

בפני תביעה לפינוי הנתבעים מדירה שהתובעת בעלת זכויות בה והאחראית לניהולה ולהשכרתה לזכאי הדיור הצבורי.

כתוצאה מכך, נוצרות רשימות המתנה אליהם מתווספים מעת לעת זכאים נוספים בעוד מאגר הדירות לזכאים , לא גדל בהתאמה לכך (עע"מ 823/12 קליסה נ. שמעון [פורסם בנבו] 08/08/13; עת"מ (י-ם) אליהו מזרחי נ' פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ ואח' [פורסם בנבו] 08/05/14 ).

...

אין לאפשר לזכאים ל'תפוס' דירות שהן רכוש הציבור שלא לפי ההחלטה של הגורמים המוסמכים במשרד השיכון, בכלל זה ועדת האכלוס העליונה , בבחינת תפוס כפי יכולתך (רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ [פורסם בנבו] 12/05/08; ע"א 8616/06 כהן נ. עמידר [פורסם בנבו] 16/12/03).

בנסיבות אלו אני קובעת כי הנתבעים פלשו לדירה ואין בנסיבותיהם, המצערות כשלעצמן, כדי למנוע את פינויים.

בפסק דין מיום 19/01/16 דחה כב' השופט מ' סובל את העתירה והוסיף כי ככל שתתקבל התביעה תהיה לכאורה התובעת "מנועה מלאכוף את הצו על העותרים (הנתבעים-מ.ל.) עד לשינוי הנחיית השר". לאור האמור , אני מורה לנתבעים לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ ולהחזיר את החזקה בה לתובעת תוך 60 יום מהיום.

מנגד, הנתבע טוען כי דין התביעה לפינויו מהדירה להדחות וכי יש להכיר בזכותו כ"דייר ממשיך" לא רק מטעמים הקשורים במצבו הבריאותי והכלכלי או מטעמים מוסרים, כי אם מטעמים עינייניים נוספים, שכן הגנתו מושתתת גם על מצגים ברורים של התובעת לפיהם בכפוף לתשלום חוב מסוים יוכל הנתבע להמשיך להחשב כדייר ממשיך, אך לתובעת היה נוח שלא לזמן עדה רלבאנטית מטעמה להעיד על הדברים שהוחלפו בהקשר זה בין הגב' מירי (עו"ס מטעם התובעת) לבין הגב' הילה (עו"ס מטעם שירותי הרווחה בעריית חיפה).

תקיפה עקיפה אפשרית כאשר בית המשפט האזרחי נידרש להכרעה שבגררא בדבר תוקפה של ההחלטה המינהלית לצורך ההכרעה בסעד המבוקש בפניו (במקרה דנן פינוי הנתבע מהדירה) והנתון לסמכותו הייחודית, הכל בכפוף לכך כי השאלה לא הוכרעה בתקיפה ישירה או בתקיפה עקיפה אחרת [ראו: רע"א 7852/05 חברת פרטנר תיקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל (17.3.2009), ת"א (תל-אביב יפו) 1467/95 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב – אזרחי (21.9.2008) וכן בר"ע (י-ם) 870/09 פרזות בע"מ נ' יעקב שאול (1.9.2009)].

...

בנסיבות המתוארות לעיל, בהתחשב בתכלית הסוציאלית של החוק ובהעדרה של תשתית ראייתית הולמת המאפשרת ביסוס ממצאים עובדתיים שילמדו על קיומה של פגיעה בעיקרון הצדק החלוקתי היה ונאפשר לנתבע להמשיך להתגורר בדירה, בהתחשב במשך התקופה הארוכה בה התגורר הנתבע בדירה (למעשה מרבית שנות חייו עד היום), בהתחשב בעובדה שלא הייתה ואין לנתבע דירה אחרת בבעלותו ולא בבעלות קרובו, סבורני שאין לזקוף לחובתו את החיסרון של אותם ששה חודשים לוותק הנדרש על פי החוק, וכי יש לראות בו כ"דייר ממשיך".

לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי בענייננו אין כל מקום להורות על פינוי הנתבע מהדירה.

לסיכום לאחר שאמרתי כל אלה, אני מורה על דחיית התביעה לפינוי הנתבע מהדירה.

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' וינשל) מיום 27.7.22, בת"א 12406-07-19, בגדריו נדחתה תביעת המערערת להורות על פינויו של המשיב מדירה ציבורית בה התגורר אביו טרם מעברו לדיור סיעודי.

...

עיון בפסק הדין המחוזי בעניין בשארי מלמד, כי בית המשפט המחוזי נדרש בראש ובראשונה לפרשנות סעיף 70 וקבע, לאחר ניתוח לשון החוק ותכליתו, כי "הוראת המעבר חלה אך ורק על מי שהתגורר עם הזכאי ביום 1.8.09 ובתקופה של ארבע השנים הסמוכות לו, והמשיך להתגורר בדירה ברציפות עד לפטירת הזכאי". אכן, בית המשפט המשיך ונדרש גם לדרישת המגורים בדירה במשך שלוש שנים קודם לפטירת האם והעיר כי גם במישור העובדתי קיים קושי של ממש בקביעה לפיה העותרת עמדה בתנאי זה. מסקנת בית המשפט הייתה כי "לא עלה בידי העותרת להוכיח שהתגוררה עם אמה בשנים שקדמו לפטירת האם, וגם מטעם זה יש לדחות את עתירתה". מכאן עולה שהעתירה לא נדחתה עקב הקשיים במישור העובדתי (כך שפרשנות סעיף 70 יכולה להיחשב כאוביטר) אלא משני הטעמים גם יחד.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לדחות את הערעור וכי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר דחה את תביעת הפינוי.

לאור התוצאה הנ"ל, נקבע בזאת כי המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ וזאת תוך 45 יום מהיום.

מאחר והנתבעים לא פעלו על-פי החלטת הועדה, לא הוכרו כדיירים ממשיכים והתובעת דורשת את פינוי שתי הדירות (החלטת הוועדה צורפה כנספח ד' לכתב התביעה).

כאמור, התובעת לא השיבה לטענות הנתבע ולא התייחסה כלל בסיכומיה לטענות הנתבע בסיכומיו ומשכך דין התביעה להדחות ולא נידרש לידון בשאלה, האם ניתן לתקוף בגדר הליך אזרחי בתקיפה עקיפה, כהגנה מפני תביעת פינוי, שאלה בה נחלקה הפסיקה המנחה (בר"ע (מחוזי-י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים נ' שאול, מיום 1.9.2009, ע"א (מחוזי-חי') 51650-02-18 עזרן נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ מיום 5.11.2018).

...

משכך, טענה, שאין מנוס ממתן פסק דין בתיק לפינוי דירה אחת מהשתיים לפי כתב התביעה וכן עתרה להוצאות משפט בסך 30,000 ש"ח. סיכומי הנתבע 2 הנתבע 2 (להלן: הנתבע) הגיש סיכום טענות מפורט בכתב, לו בחרה התובעת לא להשיב כלל (בהודעתה מיום 11.1.24).

עצם נקיטת הליכי פינוי על סמך הנחייה בנסיבות אלו אינה ראויה, ודינה להידחות.

כאמור, התובעת לא השיבה לטענות הנתבע ולא התייחסה כלל בסיכומיה לטענות הנתבע בסיכומיו ומשכך דין התביעה להידחות ולא נדרש לדון בשאלה, האם ניתן לתקוף בגדר הליך אזרחי בתקיפה עקיפה, כהגנה מפני תביעת פינוי, שאלה בה נחלקה הפסיקה המנחה (בר"ע (מחוזי-י-ם) 870/09 פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים נ' שאול, מיום 1.9.2009, ע"א (מחוזי-חי') 51650-02-18 עזרן נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ מיום 5.11.2018).

סוף דבר לאור האמור, דין התביעה להידחות.