בתביעה זו טוענת התובעת כי על הנתבעת לפצותה בגין הפינוי הכפוי בסכום כולל של 10,048,500 ₪ לפי ראשי הנזק הבאים: פיצוי בגין "דמי פינוי לבר רשות" – סכום של 6,925,000 ₪, פיצוי בגין אבדן השקעות בנכס בסכום של 1,523,000 ₪, ודיור חלוף בסכום של 1,600,000 ₪.
התובעת הוכיחה תביעתה, היא זכאית לפצוי בסכום כולל של 10,048,500 ₪ הכולל פיצוי על פינוי הקרקע, פיצוי על אובדן ההשקעות ודיור חלופי, הכל כמפורט בחוות דעת השמאי מטעמה, שלא נסתרה.
זאת ועוד, החלטה 531 נדונה בע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ. היפר חלף (21.07.2015), וכך נפסק:
"אין מקום לפרש את החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 531 כמכירה בקיומה של זכות בידי פולש לפצוי כנגד פינוי הפלישה, או כמעניקה זכות כזו. בהחלטה זו ניתנה הרשאה למערערת (= הנתבעת בעיניינו – י.ר) על ידי מועצת מקרקעי ישראל לשלם פיצוי לפולש בנסיבות מסוימות. צורך כזה עשוי לעלות כאשר יש אינטרס צבורי דוחק לפינוי קרקע ציבורית מפולשים ולשם הגשמתו מוכנה הרשות לעבור על מידותיה ולהעניק פיצוי למי שאינו זכאי לו, כסוג של פשרה כואבת תוצר כורח המציאות, או בנסיבות אחרות בהם נמצאה הצדקה למתן פיצוי, כגון משיקולים הומנטריים. החלטה 531 נועדה איפוא לתת כלים נוספים בידי הנהלת המערערת להיתמודד עם מציאות מורכבת, אך לא נועדה להעניק או להכיר בזכות של פולש לפיצויים, וממילא אינה מקימה לו אינטרס הסתמכות" (פסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט מזוז).
...
לאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות הגעתי למסקנה כי בענייננו, אין לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה. מצאתי כי השיקול היחידי שיכול לתמוך בפסיקת פיצויים בגין אבדן השקעות הוא משך הזמן שבו התובעת החזיקה במקרקעין כבת רשות מכללא.
לארכה זו ולהוצאות הפינוי משמעות כספית, ואני סבורה כי גם להם משקל עת באים לבחון אם יש לפסוק פיצוי משיקולי צדק.
מכל האמור התביעה נדחית.
