בטרם הוגשה חוות דעת המומחה ניתנה הוראה לפיה המומחה יערוך את חוות דעתו על פי אמות המידה שציין בית המשפט העליון בעיניין איסמאעיל, תוך ציון עיסקאות השוואה לגבי גובה דמי החכירה שגובה הנתבעת לרבות בתביעות פינוי שהיא מגישה בגין פלישה למקרקעין שבבעלותה.
הוא היתייחס לעמדת שמאי התובעים, לפיה לאור ייעוד הקרקע יש להעריך את שווי החלקה לפי חלוקה אפשרית למגרשי בנוי בשטח מקובל של 500 מ"ר/מיגרש והיתרה הפרשה לדרכים פנימיות ומנגד היתייחס לעמדת שמאי הנתבעת אשר טען, כי מאחר ומיקום החלקה ממש על גבול תכנית המתאר ובמועד הקובע במרחק של כ- 500 מטר מגרעין הכפר הרי שיש להעריך אותם לפי אותם עקרונות של קרקע חקלאית.
כמו כן, לא מצאתי, כי נפל פגם בקביעתו של המומחה לפיה יש לחשב דונם ראשון למגורים ואת היתרה בהתאם לקרקע חקלאית, כולל המקדם, והעובדה שלא מצא לנכון לקבל את עמדת שמאי התובעים לפיה יש להעריך את השווי לפי חלוקה של מיגרשי בניה בשטח של חצי דונם.
...
סבורני, כי המקרים בהם נכרת הסכם בין הרשות לחוכר במסגרתו בוחרת הרשות ללכת לקראת החוכר ולגבות אחוז נמוך יותר של דמי חכירה אין בהם כדי לשלול את הקביעה בנוגע לדמי החכירה שגובה רמ"י כפי שהתייחסו אליה לא פעם גם השמאים מטעם הנתבעת.
אציין, כי בפס"ד איסמעיל מצא בית המשפט העליון שלא להסתמך אף על חוות הדעת מטעם הנתבעת, אשר אף על פי כן שבה וטוענת, כי יש לקבוע את הפיצוי לכל היותר על פי חוות הדעת מטעמה.
לאחר בחינת חוות הדעת ועדות המומחה מצאתי, כי הסבריו סבירים והגיוניים, עמדתו מקובלת עליי וחוות דעתו מקצועית ומקיפה ועולה בקנה אחד עם תכלית סעיף 13 לפקודה ועם הפסיקה בתחום בכפוף לאמור לעיל.
