תביעת פינוי בגין פלישה והסגת גבול בדירה

דיון והכרעה כתב התביעה מעמיד לדיון ארבע פלוגתאות עיקריות: (1) פיצוי בגין אי-פינוי המחסנים במועד; (2) פיצוי בגין נזק למחסנים; (3) פיצוי בגין פלישה למקרקעי התובע, הסגת גבול והפרת ההסכם לשכירות החנות; (4) חוב בגין דמי שכירות.

נתונים אלה משליכים ישירות על פרשנות המילים "טוב, נקי, תקין וראוי לשימוש". מילים אלו נושאות משמעות שונה כשהמושכר הוא מחסן, ולהבדיל כשהוא דירת מגורים או משרד.

...

על כן איני מוצא מקום להידרש לה. הדין לעניין מצלמות שונה מהדין לעניין המזגן והכבלים, ולכן אין בידי לקבל את טענת התביעה בסיכומיה שמדובר בסעד זהה במהותו לזה שהתבקש בעניינו של המזגן.

הנתבע נתן גרסה באשר לדרך לחשב את החוב, ולא התייחס במסגרתה לרכיב המע"מ. סיכומו של דבר: אני מוצא שלא עלה בידי התובע להוכיח את זכאותו להפרש שלא שולם לו לטענתו.

סוף דבר התובענה מתקבלת בחלקה וניתנים סעדים כדלקמן: הנתבע ישלם לתובעים סך של 18,613 ש"ח. הנתבע יפנה את המזגן ואת הכבלים הנוגעים לו (שאינם עוברים בתוך הקיר) מחדר המדרגות תוך 14 יום ממועד המצאת פסק הדין.

התובע טוען כי הנתבעים הם פולשים, מסיגי גבול בדירה ועושים בה שימוש ללא הסמכתו ובנגוד לכל דין.

בכל הנוגע לטענות הנתבע 1 כי כל פינוי מהמקרקעין חייב להעשות כנגד פסיקת פיצויים בגין השקעות שביצע (שכאמור לא הוכחו) או בדמי פינוי - הרי שמדובר בתביעה שהסעד בה הוא סילוק יד, ולכן כל טענה לפיצויים הרי שדינה להתדיין בתביעה נפרדת (ראו לעניין זה ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, 25.11.2002, סעיף 13 לפסק הדין).

הנתבעים לא הוכיחו כל זכות בדירה – לא בעלות, לא רשות בלתי הדירה ולא רשות מכללא, ועל כן אני קובע כי הם פולשים בנכס, ודינם – פינוי.

...

לטענת הנתבעים, מאחר שהתביעה הוגשה כשש עשרה שנה ממועד פטירתו של המנוח דין התביעה להידחות מחמת שיהוי.

טענת השיהוי נדחית אפוא.

סוף דבר הפועל היוצא הוא, כי המנוח היה בעל המקרקעין ולכן התובע הבא בנעליו זכאי לפנות את הנתבעים.

הנתבעים לא הוכיחו כל זכות בדירה – לא בעלות, לא רשות בלתי הדירה ולא רשות מכללא, ועל כן אני קובע כי הם פולשים בנכס, ודינם – פינוי.

בשים לב לכך שהחלקות הינן מקרקעי ציבור (כהגדרת המונח בסעיף 107 לחוק המקרקעין), רשות זו אינה בלתי הדירה והתבטלה עם מכתב הדרישה מיום 28.7.2014 (ביחס לחלקי המבנה המצויים בחלקה) ועם הגשת כתב התביעה המתוקן (ביחס לחלקי המבנה המצויים בחלקת הדרך).

כאן ראוי להפנות לטיב התביעה אשר הוגדרה כתביעת 'פינוי וסלוק יד' תוך שבכתב התביעה נטען כי הנתבעים הנם פולשים ומסיגי גבול, וזאת להבדיל מתביעת פינוי מכוח חוק הגנת הדייר.

למען הסר ספק יובהר כי סעיף 131(8) לחוק הגנת הדייר אמנם מקנה לעירית עכו עילת פינוי נוכח צורך צבורי במקרקעין, אולם על העיריה להגיש תביעה בעילה זו ולהוכיח את תנאיה, לרבות הסדרת דיור חלוף או פיצוי שווה ערך.

...

ההודעה לצד ג' נדחית.

התובעות ישלמו לנתבעים 5-7 שכר טרחת עו"ד בסכום כולל 12,000 ₪.

למרות שההודעה לצד ג' נדחתה, בשים לב לכך שטעות עמידר היא שחשפה את הנתבעים לתביעה בעילה הקניינית, הגם שבסופו של דבר נדחתה בכל הנוגע למושכר – איני פוסקת לעמידר הוצאות.

היא מפנה לדוח שערך הפקח (נספח ט' לכתב התביעה) וטוענת כי גם בו מצוין כי "קיימת הסגת גבול ותיקה ממפעל בטון...". לטענתה, ידיעתה של התובעת משך עשרות שנים על הפלישה והמנעותה מלנקוט אמצעים לפינוי הנתבעת מעידה על הסכמתה ואף יוצרת רישיון מכללא לשימוש שנעשה במקרקעין בידי הנתבעת, שהנה רשות חינם (ס' 30 לסיכומים).

בצד זאת, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה.

הוצאות התובעת נאלצה להגיש תביעה לפינוי בעקבות הפלישה.

...

מקובלת עלי הטענה לפיה כל עוד לא פונו המקרקעין לא התגבשו כלל נזקיה של התובעת.

בשים לב למכלול השיקולים לעיל, ובשים לב לתעריף המינימלי המומלץ בכללי לשכת עורכי הדין, ובהתאם לתקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי , תשע"ט-2018 אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 6,300 ₪ לסיכום אני מורה לנתבעת לפנות ולסלק ידה מהמקרקעין הידועים כחלקה 84 בגוש 19372 וכן חלקה 69 בגוש 19394 כמסומן בשני תשריטי מדידה שערך המודד המוסמך רם בן-חיים ושצורפו לתצהירי התובעת, ולהשיבם לידי התובעת כאשר הם נקיים ופנויים מכל בנוי, אדם וחפץ ובכלל זה להרוס את כל המחוברים אשר הוקמו בהם בידי הנתבעת או מי מטעמה ולנקות כל פסולת שהושלכה בהם.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 6,300 ₪ בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

בעיניין אפריהימי נדונו שורה של עניינים שאינם רלוואנטיים לערר זה (ויש מספר הבדלים מהותיים בין המקרה שם למקרה כאן – אליהם אתייחס בהמשך), אולם בין השאר נפסק שם כי כאשר הנכס שפונה הוא דירת מגורים, חל החריג השלישי להגדרת "נכס", הקבוע בסעיף 88 לפקודה, וכי כתוצאה מכך דמי הפינוי אינם חבים במס הכנסה.

מכירה של "זכות במקרעין" עליה חל החוק: טענתם המרכזית של העוררים היא כי הוריהם יושבו על ידי המוסדות המיישבים (הסוכנות היהודית) בעת עלייתם ארצה, בידיעת ובהסכמת רשויות המדינה, ולכן הם אינם פולשים או מסיגי גבול כפי שטוען המשיב.

טענת מינהל מקרקעי ישראל, החכ"ל ועיריית בני ברק בתביעת הפינוי שהגישו נגד העוררים, כי העוררים והוריהם פלשו למקרקעין, הטענה עליה שב המשיב בהליך כאן, נועדה אך ורק כדי להפחית את גובה התשלום שישולם להם והיא נטענת בחוסר תום לב. העובדה כי במסגרת הסכם הגישור הוסכם כי התשלום הוא עבור רכישת בתיהם של העוררים וכי כך תואר התשלום בפסק הבוררות, תוך שנקבע כי הורי העוררים היו ברי רשות במקרקעין, מלמדת על אופיה של הזכות.

...

מדוע אפוא יש לנהוג בדרך שונה עם העוררים? כך או אחרת, אני סבור כי הפרשנות המקובלת ושאותה יש לאמץ לביטוי "בעלה" שבסעיף 49ב(5)(ב) לחוק, היא במובן של – "בעלה" של הזכות במקרקעין, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין, ולא במובן של "בעלות" כמשמעותו בחוק המקרקעין.

לאור זאת, משמצאנו כי הייתה בידי העוררים והוריהם "זכות במקרקעין", הרי שזכאים הם לפטור הקבוע בסעיף 49ב(5) לחוק – כפי שקבע המשיב מלכתחילה.

סוף דבר: לאור כל הטעמים שפורטו לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערר ולהשית העל המשיב תשלום הוצאות לעוררים בסך של 30,000 ₪.